העיקר ההשתתפות • לפעמים האוסקר הוא פרס ניחומים

לאקדמיה לקולנוע, יש נטייה משונה, מעצבנת לפרקים, להתעלם בשיטתיות משחקנים ובימאים כשהם בשיאם, לסמן לעצמה פייבורטים ברורים, ולהיזכר באותם אמנים מקופחים, הרבה אחרי שהייתה צריכה לעשות להם כבוד. אומרים שמוטב מאוחר מאשר אף פעם, ואכן, זכיות כמו זו של ג'ף ברידג'ס בשנה שעברה, וכמו זו הצפויה לקולין פירת' השנה (סורי ג'סי אייזנברג), מסמנות את המשך המגמה - יש אנשים שרק התמדה תביא להם פסלון.

נזכרנו בחמישה אנשים, שמעולם לא היו צריכים להוכיח כמה הם מעולים במה שהם עושים, אבל היו צריכים לירוק דם ולמחוא כפיים להרבה אחרים, עד שנקראו לעלות לבמה.  לא כולם, מסתבר, יכולים להיות ג'ק ניקולסון, הילארי סוואנק או טום הנקס.

אל פאצ'ינו – "ניחוח אישה"

"ניחוח אישה" היה סרט נפלא. הוא ידע לנגן על מיתרי הלב ובלוטות הדמע של כל אחד ואחת מאיתנו היטב, ואל פאצ'ינו, בתפקיד קולונל פרנק סלייד העיוור, היה הורס כהרגלו כאלכוהוליסט מתחכם, מלא תשוקה מחד ומלנכוליה מאידך, שמגלה מחדש את טעם החיים כשהוא פוגש את כריס אודונל הצעיר. אבל את האוסקר שקיבל פאצ'ינו ב-1993 הוא לא קיבל על "ניחוח אישה". הייתה זו המועמדות השביעית! של פאצ'ינו שלא זכה על תפקידים בלתי נשכחים ב"הסנדק" ו"הסנדק 2", "סרפיקו", ו"אחר צהריים של פורענות". המאפיונר האולטימטיבי, השוטר ההגון והשודד שהפך לאנטי גיבור של דור שלם - כל אלו בנו לפאצ'ינו תיק עבודות שהאקדמיה החליטה לכבד רק כשהצליחו להוציא ממנה קצת דמעות.

הנרי פונדה – "האגם המוזהב"

האקדמיה בהחלט יכולה הייתה להעניק לעצמה תעודת עניות על האוסקר שהעניקה להנרי פונדה ב-1982 על תפקידו ב"האגם המוזהב". לא בגלל שההופעה לא הייתה ראויה, להפך. פונדה גילם בצורה מעוררת השראה את הזקן המריר והנרגן הנופש עם אשתו (קת'רין הפבורן האגדית) בבית הקיט שלהם וזוכה לביקור מפתיע ומטלטל מבתו. הסרט, שיהפוך לאחרון שלו, זכה לפרגון מהאקדמיה וכך גם פונדה, אבל באיחור של 40 שנים. להנרי פונדה הייתה את אחת הקריירות המפוארות ביותר בשואוביז, והוא גם הקודקוד של אחת המשפחות הפעילות ביותר בביזנס. בשנת 1941 הוא היא מועמד על תפקידו בסרט הנפלא של ג'ון פורד, המבוסס על הרומן הנפלא של ג'ון סטיינבק, "ענבי זעם". הוא היה צריך לזכות ופספס. במשך 40 השנים הקרובות לא זכה לאף מועמדות וב-1981 החליטו לצ'פר אותו בפרס מפעל חיים, רק כדי להעניק לו שנה אחר כך, את פרס השחקן הראשי. את הפסלון שלו על "האגם המוזהב", לא יכול היה פונדה לקבל, מפני שהיה חולה מדי מכדי להגיע לטקס. בתו, ג'יין, קיבלה את הפרס במקומו, ולא הסתירה את הרגשתה בנוגע לשנות הקיפוח. פונדה הלך לעולמו באותה שנה.

קייט ווינסלט - "נער קריאה"

קייט ווינסלט הייתה מועמדת לחמישה פרסי אוסקר בטרם מלאו לה 31. מדובר בהישג מרשים לכל הדעות אבל בכל הפעמים הללו, הייתה זו מישהי אחרת שנקראה לבמה. כל המועמדויות של ווינסלט היו כה ראויות ואחרי שסימנה וי על תפקידי הליידי האנגלייה, היא התקדמה לתפקידים בעלי עומק פסיכולוגי מדהים וכנות כובשת כמו אלו "בילדים קטנים" ו"שמש נצחית בראש צלול". היא הייתה יכולה לזכות על כל אחד מהם, או לפחות על אחד מהם, כי כשהגיע הזמן לפצות אותה על כל ההפסדים, היו מועמדות ראויות ממנה בקטגוריה. וכך, האקדמיה הרגיעה לעצמה את רגשות האשם, צ'יפרה את ווינסלט בפסלון על תפקיד מצוין - אבל ממש לא הטוב ביותר שלה - וגזלה את הצ'אנס משועלה ותיקה כמו מליסה ליאו או כוכבת עולה כמו אן הת'אוויי, לטעום את טעם הזכייה.

פול ניומן – "צבע הכסף"

"המורד", "אדי פלסון", "חתולה על גג פח לוהט", "ללא כוונת זדון" - אלו רק חלק מהסרטים הנפלאים בהם כיכב פול ניומן האגדי, אחד השחקנים הלוהטים, האהובים, המצפוניים והמוכשרים מאז ומעולם. היה ניתן לצפות, שניומן, שהיה לא רק שחקן אדיר אלא גם אחד האנשים הכי נחמדים בהוליווד, יזכה בהערכה ובכבוד מצד עמיתיו הרבה לפני שזה אכן קרה. אבל ניומן, ג'נטלמן מהזן המשובח ביותר, חיכה בסבלנות. וחיכה. וחיכה. ואז, כמו שנוטים לעשות להרבה לוזרים נצחיים, העניקו לו ב-1986 פרס מפעל חיים. סאלי פילד, שהגישה את הפרס, שוחחה בלייב עם ניומן, שלא יכול היה להיות נוכח, ודיבר עם הקהל היישר מסט הצילומים של סרט בשם "צבע הכסף". שנה לאחר מכן, ניומן יזכה לראשונה בחייו בפרס השחקן הראשי על שובו לדמות של אדי פלסון, שלוקח תחת חסותו את טום קרוז ומראה לו מה זה אומר להיות כריש סנוקר.

מרטין סקורסזה - "השתולים"

לא רק שחקנים מוצאים את עצמם בצד המקופח, ומרטין סקורסזה לא היה רואה שמעון פרס ממטר לאור גל האכזבות שנחל במשך השנים. "השתולים" הוא סרט מעולה שיעמוד במבחן הזמן, על כך אין עוררין. אבל סקורסזה, האיש שכל קולנוען חולם להיות כמותו, אדם המהווה קנה מידה לאיכות, שלמות ומסירות לאמנות ולמלאכת הבימוי ומי שהביא לנו כמה מהיצירות המופתיות ביותר שנראו על המסך מאז ומעולם, היה צריך לזכות הרבה לפני 2007, כשהיה מועמד על "השור הזועם" ב-81'. את ההפסד ההוא, יכולה הייתה האקדמיה לתקן עם פסלון על "החבר'ה הטובים" ב-90', אך שוב פישלה. וכך, מועמדות שישית, ולחץ עצום מכל הכיוונים, הביאו את הפסלון לחיקו של סקורסזה, במה שתכל'ס, יכול כבר להיחשב כפרס מפעל חיים.