אומץ בקריאה ראשונה • על "אומץ אמיתי" של האחים כהן

כבר כמה שבועות שאנו חוגגים את בואו הקרב של "אומץ אמיתי", סרטם החדש של שניים מיוצרי הקולנוע הדגולים של דורנו, האחים איתן וג'ואל כהן, וסוף סוף בא רגע הצפיה בו - ואיזה רגע נפלא הוא זה. בשנים האחרונות האחים זוכים לעדנה. בשני העשורים הראשונים לעשייתם סרטים זכו להצלחה ביקורתית ולהצלחה כלכלית צנועה, עם חוג מעריצים נאמן מאוד, אך קטן יחסית. בשנים האחרונות, לעומת זאת, הקהל למד סוף סוף להעריך את התחכום הפוסט-מודרני של עשייתם, ואת הכישרון והברק השופע מיצירותיהם. כל סרט של השניים מצליח יותר מקודמו בקופות, שלא לדבר על ארבעת פרסי האוסקר להם זכו עבור "לא ארץ לזקנים" (והעשרה עליהם הם מועמדים עבור "אומץ אמיתי").

למרות שהצלחה מאוחרת שכזו עשויה לעורר חשד להתברגנות קלילה, לא זה המצב. האחים מצליחים לחדש ולהבריק בכל פעם מחדש ולעולם אין לדעת בביטחון איזה סגנון או איזו אמירה יכלול סרטם החדש. "אומץ אמיתי" לא שונה מכך. הסרט הוא דריסת רגלם הראשונה של האחים באחד הז'אנרים הקולנועיים הוותיקים והידועים ביותר, אם לא הז'אנר בה' הידיעה, המערבון. בניגוד לסרטם הקודם והקשה לעיכול, "יהודי טוב", הפעם הם בחרו בז'אנר, בעלילה ובסגנון קומוניקטיבי ופופולארי - אך הדבר לא בא לרגע על חשבון מורכבות ותחכום קולנועיים. כמו תמיד, הם יודעים לעשות שימוש מבריק במוסכמות הז'אנר על מנת ליצור יצירה קולנועית חד פעמית הנותרת טבועה בזיכרון.

אישה רודפת בשורה

"אומץ אמיתי" מבוסס על רומן פופולארי של הסופר האמריקאי צ'רלס פורטיס, כמו גם על מערבון פופולארי לא פחות שנעשה לפי הרומן בשנות הששים בכיכובו של ג'ון וויין. גיבוריו הם נערה בת 14, המתפקדת גם כמספרת הסיפור (היילי סטנפילד) ואקדוחן שתום-עין, מזדקן ונרגן (ג'ף ברידג'ס), אותו היא שוכרת על מנת שיסייע לה להביא את רוצחו של אביה למשפט צדק. למסעם במערב הפרוע מצטרף אקדוחן אחד, צעיר ושחצן (מאט דיימון), שמחפש גם הוא את הרוצח (ג'וש ברולין) על מנת לזכות בפרס המוצע על ראשו עקב פשע אחר אותו ביצע.

מעניין לציין שהברקתם של האחים כהן בסרט זה היא דווקא יכולת לחזור ללא בושה למערבון קלאסי וישיר, לאחר שהז'אנר גסס בייסורים במשך שנות השבעים והשמונים, וחוסל באופן סופי לכאורה עם "בלתי נסלח" המופלא של קלינט איסטווד, סרט שהפך על פיהם את ערכי המערבון הישן. בחזרתם זו אל המקורות הם מצליחים להפתיע הן במסגרת המסורת הקולנועית ההוליוודית, והן במסגרת הפילמוגרפיה האישית שלהם. למרות כמה סצנות אופייניות לאחים, ומבריקות בפני עצמן (למשל, סצנת המשא ומתן החדה והמקורית בין הגיבורה לסוחר סוסים שמנסה לנכס לעצמו את רכושו של אביה המנוח, או סצנת בית המשפט), הסרט ברובו משולל כמעט לחלוטין מהאירוניה והציניות האופייניים לאחים, ומציג סיפור מעשה ישיר וחד משמעי.

בצד של הטובים

זה לא שהאחים מנסים לחקות את מערבוני העבר המהוללים, חס וחלילה. הם מספיק אינטליגנטים בשביל להבין שמקומם של אלו בעידן בו נוצרו. בידיהם האמונות, ז'אנר המערבון הוותיק זוכה למטמורפוזה בה הערכים והמסרים הקלאסיים מושבים על כנם, בעוד העשייה והסגנון זוכים לעדכון שהופך אותם לרלוונטיים אמנותית לעידן קולנועי חדש. לאחר שבמשך עשורים למדנו שערכי השחור והלבן של המערבון הקלאסי הם הפשטה מוסרית החוטאת לאמת, וכי האפור המטושטש הוא הגוון הנכון, ולעיתים אף השחור הוא הלבן ולהיפך (ע"ע "בלתי נסלח"), האחים כהן מראים לנו שלמרות הכל, באופן בסיסי הטובים הם הטובים והרעים הם הרעים - ועל הטובים לנצח. אין כמו מערבון לספר לצופה משל על הטוב ועל הרע, ועל הצדק שמפריד בין השניים.

באופן זה, יכולתם המקצועית הגבוהה כיוצרי קולנוע מצליחה לעורר התפעלות מחודשת. אומרים ששפים אמיתיים נבחנים לא ביכולתם להכין מנות עילית מורכבות ומתוחכמות, אלא דווקא ביכולתם לטגן אומלט מושלם - והאחים מטגנים לנו כאן מערבון מושלם, שמצליח להיות מסורתי ומקורי בו זמנית. תחת הנהגתם האמונה והבטוחה, כל היוצרים בסרט מפגינים יכולות לא פחותות. רוג'ר דיקינס, למשל, צלמם הקבוע של האחים בשנים האחרונות, מציג בפנינו באופן כובש את המערב הפרוע המוכר לנו בנופיו ההרריים והמדבריים, אך גם חדש וזר בתחושתו הקפואה והמנוכרת.

ביקור האנסמבל

ליהוק השחקנים מושלם עד לתפקידי המשנה הפעוטים ביותר (למשל, סוחר הסוסים שהוזכר לעיל, מנהיג חבורת הפושעים שבצילה חוסה הרוצח, או הרופא האליל בו פוגשים הגיבורים במסעם), אך עיקר תשומת הלב מגיעה לצמד השחקנים הראשיים. ג'ף ברידג'ס, בתפקיד האקדוחן המזדקן, מביא אל המסך כריזמה שמוכיחה שהוא כוכב קולנוע המזכיר במובן אחד מסוים דווקא את ג'ון וויין - עד כמה שאישיותם וסגנונם של השניים כמעט הפוכים זה לזה, המשותף הוא יכולתם להביא אל הדמויות אותם הם מגלמים איזו נוכחות אישית עצמאית ששחקנים רבים, מוכשרים ומקצועיים, יכולים רק לחלום עליה. מנגד, להיילי סטיינפילד הצעירה, שהייתה רק בת 13 בעת הצילומים, אין אפילו קמצוץ מהניסיון הקולנועי של ברידג'ס, אך היא מצליחה להיות ייחודית ומקורית לא פחות ממנו, באופן שמזכיר את נוכחות המסך של ג'ודי פוסטר בת ה-14 של "נהג מונית".

"אומץ אמיתי" הוא לא סרט אפל ומטריד כמו "יהודי טוב", "לא ארץ לזקנים" או "ברטון פינק". הוא גם לא נושא בתוכו את ההומור השחור המבריק והשנון של "ביג ליבובסקי", "אחי, איפה אתה" או "הקפיצה הגדולה". במובנים אלו, זהו סרט פחות מוקצן ופחות בוטה ממרבית סרטיהם של האחים כהן, סרט שנמלט מהדיכוטומיה שאפיינה את מרבית יצירתם עד כה. יתר על כן, הוא גם סרט פופולארי באופן מודע ומכוון, באופן שיקסום לקהל הרחב. עם זאת, זהו לא סרט פחות מתוחכם ולא פחות אינטליגנטי מסרטים הטובים ביותר של השניים. כמו מיטב יצירתם, "אומץ אמיתי" הוא צפיית חובה לכל מי שמחבב ולו במעט את אמנות הקולנוע. סצנת הסיום לבדה (לפני האפילוג), היא אחד מהשיאים הקולנועיים של השנים האחרונות.