האחים בוהן • על האחים כהן כבמאי ז'אנר

הבחירה של האחים כהן בז'אנר המערבון כזירה המתאימה לפעול בה בסרטם החדש, "אומץ אמיתי", ובחירתם ספציפית במערבון מוכר ואהוב שבגרסתו המקורית שיחק ג'ון וויין בכבודו ובעצמו, מעוררת מחדש את העיסוק באחת השאלות הקבועות לגבי גוף עבודתם של הבמאים הוותיקים. עד כמה האחים כהן הם במאי ז'אנר, וכיצד בדיוק הז'אנרים במסגרתם הם עובדים משרתים אותם על מנת לחלוק את עולמם הפנימי על המסך, משימתו הבסיסית של כל קולנוען?

מבט בהיסטוריה של מושג ה"אוטר", אותה תפיסה צרפתית לפיה הבמאי הוא היוצר המרכזי במדיום הקולנועי (הם לא החזיקו מי יודע מהתסריטאים כנראה), מגלה כי אין ניגוד בין עבודה במסגרת הז'אנרים המסורתיים לבין זכיה בתואר הנחשק, נהפוך הוא. התאוריה כולה נוצרה לאחר בחינה מחודשת של סרטים הוליוודיים קלאסיים שנים לאחר שהם צולמו, כשהם מחולקים לפי פילמוגראפיות של במאים. צפיה בסרטים של במאים כמו דאגלאס סירק, הווארד הוקס, ג'ון יוסטון וכמובן, אלפרד היצ'קוק, גילתה לאנדרה באזן וחבריו הצעירים למערכת העיתון "מחברות הקולנוע" (ביניהם לא מעט במאי גל חדש עתידיים), כי גם במסגרת שיטה פולשנית ומדכאת כמו השיטה ההוליוודית מוצאים יוצרים עקביים את הדרך לייצר אמירה אישית, וסגנון משלהם.

ז'אנר זאת לא מלה גסה

בשנות השישים, על שלל הבמאים הצרפתים, האיטלקים והשבדים שפעלו בהן, אמנם נדמה היה לרגע כי הז'אנרים הם חלוקה מיושנת, אבל ההיסטוריה מוכיחה כי הם היו ונשארו מאושיות הקולנוע עד היום. כשמביטים על במאים מודרניים מגלים כי מעטים בלבד מביניהם זונחים את השיטה הז'אנרית, ורובם המכריע מצליחים להתבטא במסגרתה.

האחים כהן לא יוצאי דופן מהבחינה הזו. סרטי פילם נואר ("צומת מילר", "האיש שלא היה שם"), סרטי פשע ("רציחות פשוטות", "פרגו"), מערבונים ("אחי איפה אתה", "אומץ אמיתי"), קומדיות שחורות ("בייבי אריזונה", "לקרוא ולשרוף"), הקריירה שלהם רצופה בסרטים שמקוטלגים בקלות לז'אנר, לצד סרטים כמו "ברטון פינק" או "הקפיצה

הגדולה", שקצת קשה יותר למצוא את הנישה המתאימה בשבילם.

אבל כשמשווים את האחים כהן לבמאים אחרים שנוהגים להחליף ז'אנרים מדי פעם, כמו מרטין סקורסזה, סטיבן שפילברג או רון הווארד, קשה שלא לשים לב להבדלים בולטים. למרות החיבה שלהם לסרטי ז'אנר, והיכולות שלהם לייצר סצנות אלימות אמינות, הם מעולם לא היו במאי פעולה. גם כשהם פועלים במסגרת ז'אנרים של פעולה, תמיד הדגש שלהם הוא אחר. כמו כן הדיאלוגים משחקים אצלם דרך קבע תפקיד משמעותי, ובכלל, יש בסרטים של הכהנים משהו צנוע. הם יפים ויזואלית אבל הם אף פעם לא אקסטרווגנטיים. נדמה כי האחים כהן לוקחים אתם מהז'אנרים בהם הם עובדים רק את מה שהם צריכים.

מבט רציני באיוולת המוחלטת, מבט משועשע בסבל האנושי

אם נשווה את האחים כהן לסוג קצת אחר של במאי ז'אנר, במאים שמתמקדים בז'אנר מסויים (ברייאן דיפלמה, ג'ון קרפנטר, דייויד מאמט), יתבלטו האחים כהן לכיוון השני בוורסטיליות שלהם, אבל עדייו נדמה כאילו הם משתייכים לקבוצה הזו יותר בטבעיות, אולי בגלל האינטגריטי שעבודה קבועה באותו הז'אנר מכילה. משהו מהעקביות הזו קיים גם אצל הכהנים.

איך שלא מסובבים את זה, הז'אנר אצל האחים כהן הוא תמיד רק כלי עבודה ותו לאו. מה שמעניין באמת את האחים כהן זה ההומור השחור, האבסורד המובנה בסיטואציות. המבט הרציני וחמור הסבר באיוולת המוחלטת, והמבט המשועשע בסבל האנושי. מעטים הסרטים של האחים כהן אותם הם עושים ברצינות מוחלטת. אפילו בסרטים ה"סטרייטיים" שלהם - "פרגו", "צומת מילר", "זה ייגמר בדם", תמיד ניתן להבחין בין השורות בנימה אירונית, בציניות חבויה, במודעות העצמית הגורפת. מה גם שהשילוב בין ז'אנרים שונים הוא תחבולה בה הם משתמשים לא פעם.

כמו שהפילמוגראפיה של הכהנים נראית כרגע, קל לדמיין איך יראה סרט שלהם בז'אנרים אחרים. קל לדמיין סרט מד"ב של האחים כהן, קומדיה רומנטית של האחים כהן או סרט תקופתי. אבל מעניין לדמיין כיצד יראה סרט של האחים כהן שאינו סרט ז'אנר כלל. אפילו לא קצת. איך יראה סרט של האחים כן ללא דיאלוגים? איך יראה סרט של האחים כהן שמבוסס על ויזואליות בלבד? אם האחים כהן רוצים באמת לדחוף את עצמם לקצה גבול היכולת, יכול להיות שהם צריכים לזרוק את עצמם למים. כי כרגע זה קצת נראה כאילו הם הולכים במסלול מוכר ובטוח, אותו הם מכירים קצת יותר טוב. מצד שני, האוסקרים זורמים, הקופות מחייכות. למה לשנות משהו בכלל?