עולמו של וויין • איך "אומץ אמיתי" המקורי, מ-1969?

למרות שעל פניו "אומץ אמיתי" הוא הכי מערבון קלאסי שאפשר - אפילו עם ג'ון וויין האגדי בתפקיד הראשי - הוא לא באמת מערבון קלאסי. "אומץ אמיתי" נעשה בשנת 1969, בתקופת מעבר בהיסטוריה של המערבונים ההוליוודיים. תקופה של פרידה מהתמימות והאידיאליזם הראשוני, ומעבר לעימות מתמיד בין הדקדוק של הז'אנר לבין פולשים חיצוניים. תקופתו של סרג'יו ליאונה ומערבוני הספגטי המוגזמים והמועצמים שלו. התקופה בא יצא "חבורת הפראים" של סם פקינפה. תקופה בה כל מה שהפך את המערבון לפנטזיה הפשטנית המושלמת, התערער.

כשמביטים ב"אומץ אמיתי" כזירה של רעיונות מתנגשים, המרכזי מביניהם הוא ג'ון וויין עצמו. חתיכת רעיון. ולא במקרה הוא שם, הרי אף אחד לא מסמל את המערבון כמוהו. וויין היה השחקן הקבוע של ג'ון פורד, הבמאי שפחות או יותר המציא את הז'אנר במו ידיו, בסרטים כמו "מרכבת הדואר" או "ריו גראנדה". בסרטים המוקדמים של פורד היה וויין הלוחם העשוי ללא חת. חזק מאוד, אמיץ מאוד, צודק מאוד, לבן מאוד. פורד עצמו, אגב היה גם אחד הראשונים לפרום את הקשר שהוא עצמו קשר, בסרט "המחפשים", בו גילם וויין סוג של וריאציה מוקצנת על עצמו.

שני גברים וחצי

גם בסרט "אומץ אמיתי" וויין כבר אינו הגיבור המושלם. ראובן "רוסטר" קוגבורן, הדמות אותה הוא מגלם, הוא זקן מלוכלך, שתום עין, שתיין ורע מזג - והתסריט מצמיד לו גיבורה שהפוכה ממנו בכל דרך אפשרית. קים דרבי מגלמת בסרט את מאטי, ילדה טובה בת 14 ששוכרת את שירותיו של רוסטר כדי לנקום את מות אביה. הסיבה היחידה שהיא שוכרת דווקא אותו היא שמועה עקשנית לגבי "האומץ האמיתי" בו הוא ניחן, אומץ שמאטי צריכה לחכות סרט שלם כדי לחוות.  

הנוכחות של ילדה בת 14, לא גיבורה טיפוסית לא במין ולא בגיל אותו אנו רגילים לפגוש במערבונים, היא הפרעה מחושבת, שנועדה למקם את כל הסרט במישור של מודעות עצמית גבוהה והתייחסות מחושבת להיסטוריה של הז'אנר. כל דבר שרוסטר, או השותף השלישי לחבורה, לה בוף, המגולם על ידי גלן קמבפל, עושים, מוגזם ומועצם בזכות הנוכחות שלה. מאטי עצמה לעומתם נראית כמו מלאך מתחסד, אבל גם היא מגלה במהלך הסרט כי תכונות אותן היא מתעבת יכולות להיות שימושיות בסיטואציות מסוימות. לאט לאט היא מרפה מהקוד המוסרי הגבוה שלה ולומדת שיעור על החשיבות של ניסיון חיים.

עיטור האוסקר

כיום הסרט נראה קצת תמים במסרים שלו, והדיסוננס בין מאטי לרוסטר יכול להיות קצת מעצבן בסקרובוליות החמודה שלו, אבל הסרט מפצה על כך בסצינות הרציניות יותר, שהופכות תכופות יותר ככל שמתקרבים לסוף. עוזרת גם גלריית באד גייס מרשימה במיוחד, הכוללת הופעות מוקדמות וכיפיות נורא של דניס הופר ושל רוברט דובאל. קשה לגנוב את ההצגה לג'ון וויין, אבל הם בהחלט מנסים.

אבל ג'ון וויין הוא העניין המרכזי - ועל הסרט הזה הוא גם קיבל את האוסקר היחיד שלו הבמאי הנרי הת'אוויי הצליח להוציא ממנו דמות שונה מהדמות הארכיטיפית שלו, אבל כזו שמתלבשת עליו טוב. וויין נראה נינוח ובטוח בעצמו גם ממרום שנותיו (ב-1969 הוא היה בן 62), ולמרות שבניגוד לשמועה הוא לא באמת ביצע את הזינוק המפורסם עם הסוס מעל הגדר בסצנת הסיום, ולמעשה הוא לא היה מסוגל ללכת יותר מכמה צעדים באותה התקופה בעקבות ניתוח אותו עבר, כוחו שם עדיין במותניו. בסצינה המפורסמת בה הוא ניצב בודד אל מול קבוצת פרשים ומסתער עליהם כאילו אין מחר, אפשר לראות כי הנוכחות שלו עדיין ממלא את המסך בצורה שמעטים הצליחו לשחזר.

שמר את העודף

רואים גם שוויין נהנה. "הדוכס" (כינויו של וויין) אמר לאחר הצילומים כי התסריט של מרגריט רוברטס (על פי ספרו של צ'ארלס פורטר), הוא הטוב ביותר בו הוא שיחק. מלבד הפסלון המוזהב, וגלובוס זהב תואם, וויין גם לקח אתו מן הסרט את דולר, הסוס עליו הוא רכב. הידידות בין וויין לדולר הפכה עם השנים לשיתוף פעולה פורה בסרטים רבים. בסרטים בהם שיחק וויין מאוחר יותר הוא הכניס את השתתפותו של דולר בסרט לחוזה, ואף אילץ את המפיקים להוסיף את הסוס לתסריט כשלא היה לו תפקיד מתאים.

לג'ף ברידג'ס יש מגפיים גדולות להיכנס אליהם, וגם האחים כהן ניצבים אל מול אתגר לא פשוט בבואם לשחזר את הצלחת הסרט הזה. אבל אין להכחיש כי יש כאן גם משהו שמאוד מתאים להם. השילוב של ההומור הקליל עם האלימות. המודעות העצמית שהפכה להיות סימן ההיכר שלהם. היחס האירוני למיתוסים שמרכיבים את התרבות האמריקנית. כן, יש סיכוי שהם יעשו מזה מטעמים.  

אבל גם אם לא, הסרט הזה הוא מסוג הסרטים שמגלים בהם עוד ועוד רגעים ככל שחוזרים וצופים בהם. סרט שנהנים ממנו בפעם הראשונה בגלל המשחק, בפעם השניה בגלל התסריט, בפעם השלישית בגלל הבימוי, ובפעם הרביעית בגלל המשחק של דמות אחרת, שאפילו לא שמת לב אליה בפעם הראשונה שראית אותו. לא, לא מדובר במערבון קלאסי. אבל בהחלט מדובר בקלאסיקה.