אחים, איפה הייתם? • הנפילות של האחים כהן

אחד מותיקי תעשיית המוזיקה הישראלית, אדם שמצוי היום בגמלאות נרגנת, התלונן בפני פעם על יוצרי המוזיקה של היום: "חמש שנים לוקח להם בשביל להוציא אלבום, ואחרי זה הם עוד מעזים להתראיין ולספר כמה זה היה קשה, וכמה עבודה הם השקיעו. אתה יודע שיוהאן סבסטיאן באך, גאון שבגאונים, היה צריך כל שבוע להנפיק יצירה מוזיקלית חדש? ולא סתם להלחין אותה - בתוך שבוע אחד הוא גם היה צריך גם להלחין, גם להדפיס את התווים, גם לעשות חזרות עם הנגנים, ובסוף עוד לנצח על התזמורת בכל יום א' בכנסייה העירונית. אחרי שבוע כזה הוא היה קם ביום ב' מוקדם בבוקר, ומתחיל לעבוד על הלחנת יצירה חדשה. ככה עובדים!"

במובן זה, ההספק של האחים כהן בעשור האחרון האחרונות מזכירה את שיטות העבודה הגרמניות של תקופת הבארוק: במקום לשלב בבית ולהרהר כמה שנים בניחותא על סרטם הבא, הם מפיקים סרטי קולנוע בקצב של מכונת ירייה (סרט בשנה), ומוכיחים שגם כך ניתן ליצור יצירות מרהיבות ואינטליגנטיות, שמאפילות על אלו של מרביתם המוחלט של עמיתיהם הבינוניים למקצוע. עם זאת, נראה שלקצב העבודה הגבוה יש גם מחיר, ומדי פעם מתפלק להם סרט שבאופן מצער, לא מגיע לגבהים המסחררים שלהם הורגלנו מהאחים. זה לא שאלו סרטים גרועים. גם עשר דקות מתוך ה"גרוע" ביותר של השניים מכילות בתוכן יותר מקוריות ודמיון מכמה סרטים הוליוודי ממוצעים גם יחד. עם זאת, כאשר מונים את הסרטים בפילמוגרפיה של האחים כהן, רואים בבירור כי כמה סרטים לא בדיוק מצויים ברמתם של כל היתר.

ילד הסנדוויץ': "לקרוא ולשרוף"

ב-2008, שנה שתקועה בין שניים מהסרטים הטובים ביותר של האחים, וכנראה גם שניים מהסרטים הטובים ביותר של עשרים השנים האחרונות - "ארץ קשוחה" (2007) ו"יהודי טוב" (2009) - הייתה לאחים כהן נפילה בדמות "לקרוא ולשרוף". למרות שגם הוא עוסק בתמה של שני הסרטים הנ"ל - חוסר התוחלת של הקיום והאקראיות והסתמיות של החיים ושל המוות, הוא לא מצליח להיחקק בזיכרון כמו הרצחנות האדישה של אנטון שיגור, או הלוזריות הנואשת של לארי גופניק. הישגו העיקרי של הסרט הוא בהשפלתם המוחלטת של שני כוכביו, ג'ורג' קלוני ובראד פיט, שמגלמים שתי דמויות עלובות במיוחד, ובסצנה אדירה אחת בה הסוכן החשאי קלוני חושף בפני אשתו המצאה ביזארית עליה עבד בשעות הפנאי שלו.

הרימייק המאכזב: "לחסל את הליידי"

"אומץ אמיתי" הוא לא העיבוד הראשון של האחים לסרט קלאסי. בשנת 2004 השניים עיבדו את הקומדיה השחורה הבריטית "לחסל את הליידי", שהופקה במקור בשנת 1955. למרות שכל המרכיבים לקומדיה טיפוסית של הכהנים מצויים שם (אנסמבל של טיפוסים אקסצנטריים, עלילה פתלתלה, הומור שחור, הברקות ויזואליות וכו'), בניגוד לסרטיהם הגדולים אוסף הסצנות המשעשעות לא מצליח להתחבר ליצירה שעולה על סך כל חלקיה. האחים כהן נוטים לחזור ולהיעזר בשירותים של כוכבים שהבריקו בסרטיהם, אך טום הנקס, שגילם בסרט זה את הפושע העומד בראש החבורה שרוצה לחסל את הליידי החביבה, לא חזר להופיע בסרטיהם.

המבטיח והמאכזב: "אכזריות בלתי נסבלת"

זהו ניסיונם הראשון של האחים לעסוק בתחום הקומדיה הרומנטית, אחד הז'אנרים ההוליוודים הותיקים והעשירים ביותר. בתוך הקומדיות הרומנטיות קיים תת-ז'אנר ה"screwball comedy", שמתאפיין בדיאלוגים מהירים ועוקצניים בין גיבור לגיבורה שלכאורה לא סובלים זה את זו - ז'אנר אינטליגנטי במיוחד, שהאחים כהן היו אמורים לפרוח בו. גם כאן זה יהיה עוול בלתי נסבל לקרוא לסרט כשלון, מאחר והמפגש בין ג'ורג' קלוני לקתרין זטה-ג'ונס מעיף ניצוצות ויש בסרט כמה סצנות חד-פעמיות וקורעות מצחוק (דמות הבלש המצלם בוידיאו את הזוגות הבוגדים היא שיא קומי ראוי לציון במיוחד), אבל באופן כללי למרות שזהו סרט כיפי, הוא לא נחרט בזיכרון.

השנוי במחלוקת: "האיש שלא היה שם"

יש מעריצים של האחים כהן שמילה רעה על "האיש שלא היה שם" תעורר בהם התפרצות זעם פסיכוטית, ומיד לאחר שינקו את הגרזן מהדם יסבירו שזו דווקא אחת מפסגות היצירה שלהם. מצד שני, לא מעט אחרים מתקשים להבין מה בדיוק האחים רצו להביע בסרט זה, המתאר בשחור-לבן את קורותיו של ספר שמסתבך בפרשיית רצח. שלושת הסרטים הקודמים ברשימה הנפילות הם קומדיות, בעוד סרט זה שייך דווקא לצד הדרמטי והעגמומי יותר של יצירתם. למרות היות "האיש שלא היה שם" מחווה אדירה ואוהבת לז'אנר הפילם-נואר, דמותו של הגיבור (בגילומו של בילי בוב ת'ורנטון) לא מצליחה לעורר הרבה רגש, והיצירה כולה מעט חסרת תנופה.