בירבור שחור • מה חשבנו על "בורלסק"?

"בורלסק" היה מן הסתם זוכה להתעלמות טוטאלית אלמלא היו מפיקיו הממולחים מלהקים לתפקידים הראשיים את שר וכריסטינה אגילרה. למעשה, אם צמד הדיוות לא היו מסכימות להשתתף בו, סביר להניח שהסרט לא היה מצולם כלל. אבל דווקא בגלל הטכניות שלו, הנוסחתיות וחוסר התעוזה שלו, הסרט הוא דוגמא מצוינת לדרך בה שתי כוכבות כריזמטיות ומוכשרות יכולות לקחת הפקה כושלת, ולהפוך אותה לסרט נסבל לחלוטין. לרגעים - אפילו מהנה.

הזיווג בין שר לבין כריסטינה הוא רעיון מצוין. למרות שמעריציה של שר מן הסתם מתייחסים לכריסטינה כאל ילדונת זניחה ומעריצי כרסטינה מצידם מתייחסים לשר כאל סבתא לא רלוונטית, יש להן הרבה במשותף. שתיהן נוהגות להופיע בציבור בלבוש חושפני ומוגזם, דבר שגורם ללא מעט אנשים להתייחס אליהן כאל אובייקט מיני ותו לא, אבל שתיהן גם מסוגלות לגרום לקהל להתעלם מהמחשופים הנדיבים שלהן ברגע שהן מתחילות לשיר. זה נותן להם אדג' מיידי על, נניח, קתרין זיטה ג'ונס ורנה זלווגר, שגילמו תפקידים דומים ב"שיקגו", רק עם הרבה פחות כישרון.

הכישרון של גברת אגילרה

ההפתעה הנעימה ב"בורלסק": וואלה, כריסטינה יודעת לשחק. כולנו כבר מודעים ליכולות של שר מסרטים כמו "המכשפות מאיסטוויק", "בתולות הים" ו"מוכת ירח", אבל כריסטינה? מי ידע שהיא מסוגלת להיות מקסימה ומצחיקה גם כשהיא לא שרה?

מסתבר שיכולת המשחק שלה לא מוגבלת לקליפים - וזו היא שהופכת את כרסטינה לקונטרה ראויה לחלוטין לשר, ואת הרמיזה של הסרט כי כריסטינה היא היורשת המיועדת של שר, להגיונית.

בסרט מגלמת שר את טס, בעלת מועדון בלוס אנג'לס, שמחייה את ימי הקברט העליזים ומעלה מדי ערב מופע בורלסק: רקדניות סקסיות מזיזות את השפתיים לצלילי שירים קלאסיים בעוד הן מפזזות על הבמה באווירת פינ-אפ כללית. באופן מעניין, בניגוד לאווירה הכאילו-מתירנית, הסרט דווקא שמרני באופיו. אין בסרט הזה אפלוליות או סקסיות. אין תחושת סכנה. הרקדניות כמעט ולא מסתכנות בהרס עצמי. באופן כללי הוא נראה כאילו הגיל של קהל היעד שלו הוא 12. אפילו שכתוב התסריט על ידי התסריטאית דיאבלו קודי ("ג'ונו") לא הציל את המצב.

כריסטינה מגלמת את אלי, הצעירונת השאפתנית שמנסה לכבוש את העיר, מתאהבת בתחום הבורלסק, ומצליחה להשתחל בעזרת האנרגיות וצמד ריאות מפוארות, תרתי משמע, לקדמת הבמה. סטנלי טוצ'י מגלם את הומו המחמד שמנהל את ההופעה. קאם גיגנדט (בהופעה משמימה במיוחד) הוא האינטרס הרומנטי של אליס וקריסטן בל היא הרקדנית המעצבנת והקנאית שמנסה לתקוע מקל בגלגלים של אלי. בקיצור, כמעט "ברבור שחור".

לא כל הנאמברים עובדים, אבל אלה שכן - עובדים מעולה. הקצב גבוה, בין קטע מוזיקלי אחד למשנהו אין יותר מדי הזדמנויות לנקר. האוויליות של התסריט והעדר הדרמה לא מפריעות ליהנות מהבהייה בכריסטינה ושר עושות את מה שהן טובות בו. שר אמנם מזכירה קצת את מרילין מנסון, עם עפעפים נפוחים ועצמות לחיים שלדיות, אבל כשהיא מדברת ושרה קל להתעלם מכך. היא מקסימה. לכל אחת מהכוכבות יש שיר אחד בסרט בו הן פשוט גורמות ללסת להישמט. שר זכתה בגלובוס הזהב על שלה, אבל לכריסטינה, שהיתה מועמדת גם היא, הגיע לא פחות.

האם יש לצופים שלא חולקים את ההתפעלות של רוב תושבי הפלנטה מצמד הכוכבות הראשיות מה לחפש בסרט הזה? כנראה שלא, כי מתחת לשכבה הזאת הוא בינוני לחלוטין. אבל עבור שאר הצופים הוא בהחלט בידור טוב. עכשיו בעיקר יש חשק לראות את כריסטינה ממשיכה לשחק: מסתבר שהיא בכלל לא רעה בזה.