אבא גנוב • על "טטרו" של פרנסיס פורד קופולה

היו ימים בהם משפחת קופולה ידעה לעשות סרטים שמציגים לעולם משהו מעט יותר משמעותי מהפופיק של עצמם. בשנות השבעים פרנסיס פורד קופולה היה ג'ון לנון של עולם הקולנוע, ישו של הוליווד, קוסם שהופך במגע יד קדוש מים תפלים ליין עשיר ומורכב. בעשור אחד הוא יצר שלושה מהסרטים הגדולים של הקולנוע מאז ומעולם: "הסנדק", "הסנדק 2" ו-"אפוקליפסה עכשיו", וגם הספיק לכתוב ולביים גם את "השיחה", סרט קטן ומשובח בפני עצמו. בשנות השמונים הוא עוד ביים כמה סרטים מסקרנים, כמו "ראמבל פיש" ו-"מועדון הכותנה", אבל מאז נאלץ קהל חובבי הקולנוע, שיכול רק להעריצו על עבודותיו המוקדמות, לצפות באלילו נופל מפסגות האולימפוס על מעמקי השיממון של הקולנוע הבינוני. "טטרו", סרטו האחרון, ימשיך להכאיב לאוהביו.

"טטרו" הוא סרט עצמאי ואינטימי, הראשון מזה שלושים וחמש שנים שקופולה מביים לפי תסריט שלו עצמו. עלילת הסרט מספרת על יחסיהם של שני אחים למשפחת מהגרים איטלקית ניו-יורקית, החיים בצל אביהם, מנצח תזמורת מהולל, כאשר ההווה מוצג בשחור-לבן והפלשבקים בצבע. בני (אלדן ארנרייך), הצעיר מבין שני האחים, מחפש את אחיו הבכור, טטרו (וינסנט גאלו), שנעלם לפני שנים והיגר לארגנטינה. הוא מוצא שטטרו המיוסר שיקם את חייו בבואנוס-איירס כתאורן במה עם בת זוג תומכת (מריבל ורדו), ולמרות דחייה ראשונית מצליח לחדש ביניהם את הקשר. במהלך הסרט היריבות האדיפאלית בין האחים צפה לאור ניסיונותיו של בני לחשוף את עברם המשותף, ולאור ניסיונו לסייע לטטרו לממש את כישרונו כסופר וכמחזאי של מחזה טראגי-אופראי המספר את סיפורם המשפחתי רווי היצרים והבגידות.

על שם האב

קשה להאמין ש"טטרו" היה זוכה להפצה בינלאומית או לתשומת לבה של הביקורת לולא שמו של הבמאי. למרות שהסרט מכיל כמה סצנות שבהם ניתן לחוש בניצוצות של גאונות, ולמרות צילום מקורי ומשחק מצוין של ארנרייך הצעיר, היצירה כולה חסרת אחידות, ולקראת סופה אף מעוררת מבוכה. היא שופעת תצוגות ייסורים נפשיים של גיבוריה, אך דלה עד מאוד בעומק הרגשי לגיבויים של ייסורים אלו. בדומה למאבקו הפנימי של גיבור העלילה, התחושה הכוללת בצפייה ב"טטרו" היא של יוצר שמשתוקק להביע את עצמו ולספר את סיפורו האישי, אך לא מצליח למצוא את המילים.

נראה שקופולה ניסה לבנות את עלילת סרטו כאופרה, בה חוסר האחידות, ההגזמות והפאתוס הרגשי הם חלק מההצגה, ולא מגבלה לה. עם זאת, מדובר בקולנוע, ולא באופרה. יתר על כן, באופרה המוזיקה הגרנדיוזית אמורה להעצים את העלילה, בעוד ב"טטרו" אין גרנדיוזיות בסגנון "הסנדק" או "אפוקליפסה עכשיו", אלא סיפור משפחתי קטן ואינטימי, ונראה שקופולה הולך בו לאיבוד.

יתכן שהסיפור האינטימי אותו מנסה לזעוק קופולה, שאביו שלו היה מלחין ומנצח מוזיקה קלאסית, הוא דווקא סיפור התחרות האמנותית בינו לבין בתו הבמאית, סופיה קופולה, שזוכה לאחרונה לתשומת לב תקשורתית וציבורית גדולה מזו של אביה. באחת מהסצנות ב"טטרו" אף פונה האב המפורסם אל בנו ואמור לו "במשפחה שלנו יש מקום רק לגאון אחד". חבל שקופולה, שכבר הוכיח מעבר לכל ספק את גאונותו, נכשל עתה בדיוק במקומות בו כשלה גם בתו כבמאית: הסיפור האישי והמשפחתי שלו, בפני עצמו, לא מעניין אלא כרכילות. הוא לא מצליח ליצוק אותו למסגרת העלילתית והסיפורית הנכונה על מנת להפוך אותו ליצירה ראויה לצפייה (כמו שעשה למשל ב"הסנדק", שלדבריו ביסס את יחסי הדמויות בו על משפחתו שלו). ב"טטרו" קופולה אמנם מצליח מדי פעם להפגין ברק וכשרון שמעוררים געגוע לימיו הגדולים, אך נכשל בנרקיסיזם ובחוסר מודעות עצמית שמאפיינים בעיקר סטודנטים יומרניים לקולנוע.

>>> דני סגל דווקא התלהב מ"אי-שם"