תחרות פופולריות • מה ניתן ללמוד מהמועמדויות לאוסקר?

הבמאי סטנלי קובריק מעולם לא זכה באוסקר. גם אלפרד היצ'קוק לא זכה לקשט את מדף ביתו בפסלון מוזהב. סרג'יו לאונה לא היה אפילו מועמד. האוסקר אינו מדד איכות, אינו מדד הצלחה, ואפילו אינו מדד לרוח התקופה. ובכל זאת, שנה אחר שנה, אנו חוזרים לקטר, לנתח, להמר ולהשוות, באובססיביות של ילדות בכיתה ד', את הפייבוריטים, את המועמדים ובסופו של דבר את הזוכים. האם יש הגדרה מדוייקת מזו לגילטי פלז'ר? כנראה שלא. האם אכפת לנו? ברור שלא.

השלב הנוכחי בפולחן המוזהב הוא לסקור את רשימת המועמדויות שפורסמה זה מכבר ולדלות ממנה עלבונות קטנים ומתוקים עליהם נוכל להתענג במידה והם נראים לנו מוצדקים, ומהם נוכל להתבאס, במידה והם נראים לנו כמו הזנחה פושעת של איש מקצוע כזה או אחר. והפעם, הסקנדל המדובר ביותר של הטקס הוא ללא ספק העדר שמו של כריסטופר נולן מרשימת הבמאים המועמדים לאוסקר הבימוי. שמעתם נכון, בין שמונה המועמדויות של "התחלה", לא כלולה מועמדות על הבימוי.

כוכב נולן

וואט דה פאק, שואלים את עצמם ואת בורא עולם המוני מעריציו של הבמאי הפופולרי, שבילו את מיטב שעותיהם בשנה האחרונה במצב של מדיטציה עמוקה בניסיון לפענח את התנהגותו הלא עקבית של סביבון. החטא חמור במיוחד כשמוסיפים לו את הפשע אותו פשעה האקדמיה לנולן לפני שלוש שנים, כש"האביר האפל" שלו זכה להתעלמות דומה, ונותר מיותם ממועמדויות לסרט הכי טוב ולבמאי הכי טוב. הנחמה היא שנולן עוד יכול לצאת עם פסלון ביד, אם כי קשה לחשוב על תעודת עניות גדולה יותר למוסד האוסקר מזכייה של אחד מגדולי במאי דורנו באוסקר התסריט. מישהו אמר טרנטינו?

אכזבה נוספת נחל בן אפלק, שהחלק האחרון בתוכנית הזדונית שלו להפוך לבמאי איכות, זכייה באוסקר על סרטו המוערך "גנב עירוני", התפרק לו בין הידיים עם מועמדות אחת בלבד, על תפקיד המשנה של ג'רמי רנר, שהיה, כזכור, כוכב "מטען כאב", הזוכה הגדול מהשנה שעברה.

נאום הזכיה

גם הסרטים "ברבור שחור" ו"פייטר", שני סרטים שבאז האוסקר סביבם היה גבוה במיוחד, מצאו את עצמם בעמדת מגננה ליד מועמדים יותר סבירים שהשתלטו על מרכז הבמה. "פייטר", דרמת האיגרוף האיכותית בכיכובם של כריסטיאן בייל ומארק וולברג, הצליחה אמנם לצבור שבע מועמדויות, אבל השנה זה ממש לא מספיק. חמש המועמדויות של "ברבור שחור", פנטזיית הבלט הפרנואידית של דארן ארונופסקי הופכות גם אותו למועמד לא ודאי לזכייה הסדרתית אליה המסורת האוסקרית הרגילה אותנו.

מצידו השני של המטבע ניתן למצוא את "נאום המלך" על שניים עשר מועמדויותיו, ללא ספק סיפור ההצלחה של הטקס - לפחות אם המועמדויות הן מדד כלשהו. כרגע קצת קשה לדמיין זוכה אחר. איזו סיבה יכולה להיות לחברי האקדמיה לא לתת את כל האוסקרים שהם רק יכולים לסרט תקופתי שעוסק בגימגום? הלא מוגבלויות פיזיות הן נשק יום הדין של האוסקרים, ומכיוון שהשנה קצרה במיוחד בסרטי שואה, לאן כבר יש לנתב את הפוליטיקלי קורקטיות?

זקני ציון

האחים כהן מקבלים הרבה כבוד עם עשר המועמדויות שלהם על "אומץ אמיתי". אף אחד לא באמת ציפה לזה. אבל הזכיה שלהם לפני שלוש שנים בארבע אוסקרים על הסרט "ארץ קשוחה" הופכת את זכייתם השנה לאפשרות לא סבירה במיוחד. קלינט איסטווד, עם רביעיית הפסלונים של "בלתי נסלח", וקווין קוסטנר, עם שביעיית הפסלונים של "רוקד עם זאבים", כבר הוכיחו כי להחיות את ז'אנר המערבון זה משהו שחברי האקדמיה מחוברים אליו, אבל מצד שני מדובר ברימייק, וכאמור, הכהנים כבר קיבלו את מה שמגיע להם.

ומה עם "הרשת החברתית" אתם שואלים? עד לפני שבועות ספורים כולם עדיין התייחסו אליו כאל זוכה וודאי, ועכשיו, למרות שמונה המועמדויות, נדמה כי הוא קצת נפל בין הכיסאות העמוסים של האחים כהן ושל "נאום המלך". אבל הכל עדיין יכול להיות. צריך לזכור שבפעם האחרונה שדיויד פינצ'ר התמודד היה זה עם הסרט "סיפורו של בנג'מין באטן", סרט שרבים ראו בו זוכה ראוי לחלוטין, וראוי הרבה יותר מאשר "נער החידות ממומביי" שהאפיל עליו בסופו של דבר. חייבים לפינצ'ר כמה וכמה פסלונים, ולא מתאים לחברי האקדמיה לוותר על הזדמנות כל כך הולמת להחזיר טובה.

ולסיום, שתי מועמדויות קטנות וחמודות שמסתתרות להן ברשימה, השייכות לשני אירופאים: השחקן חוויאר בארדם והבמאי מייק לי. בארדם זכה למועמדות מפתיעה לתפקיד הראשי על תפקידו בסרט "ביותיפול", ולי מועמד על כתיבת התסריט של הסרט "עוד שנה". עבור לי מדובר במועמדות החמישית בקריירה שלו. מחזיקים לך אצבעות מייק.