דוגמגישה • על הסרט "סשן" בכיכובה של בר רפאלי

בר רפאלי רוצה להיות שחקנית. רק לפני חודשים ספורים דיווחו בהרחבה המדורים המתאימים כי מאחורי הקלעים של הוליווד מתרחש קרב אימתני בין שתי דיוות ענק, רפאלי, ומחליפתה על שער "ספורטס אילוסטרייטד", ברוקלין דקר, על הזכות להשתלט על תפקידה של מייגן פוקס בהמשכון השלישי של "רובוטריקים". רפאלי לא זכתה בתפקיד, בו בכלל זכתה בסופו של דבר רוזי הנטינגטון-וויטלי, ונאלצה להסתפק בהפקה קצת פחות זוהרת כיריית הפתיחה המיוחלת לקריירה הקולנועית של- הסרט "סשן" של חיים בוזגלו, שצולם כבר לפני שנתיים אבל עולה על המסכים רק עכשיו.

לכאורה מדובר בבחירה מעניינת: במקום לחכות לתפקיד זוהר ככוסית תורנית בהפקת ענק הוליוודית - ללכת על סרט איכות קטן, ישראלי, של במאי ותיק שידוע בכישורי הדרכת השחקנים שלו. רפאלי מצהירה בבחירה זו כי היא מעוניינת להיות שחקנית אמיתית, ולא עוד בובה שתלויה על חוט מול מסך כחול לצד שיה לה-בוף. אך בסרט מסתבר כי למעשה תפקידה של רפאלי בסרט זה מסתכם בלהיות יפה ונחשקת, וגם את זה היא לא באמת מצליחה לבצע. לא ברור אם האשמה נעוצה בה או בבימוי, אבל היופי שלה, שאמור להיות אחד הגורמים שמניעים את העלילה, לא חורך את המסך כפי שהוא אמור. למעשה נדמה כי בוזגלו כמעט מצניע אותו על ידי שילוב לא מחמיא של קלוזאפים עם הרבה טרנינגים מהוהים. בזבוז.

עד כאן בר ועכשיו לסרט עצמו. יצירה מוזרה ואניגמטית שלא נותנת לצופה כמעט שום דבר להיאחז בו על מנת לצלוח את תשעים הדקות שעל פניהן היא נמתחת ובסופו של דבר מגיעה לאקורד סיום מבולבל ולא מספק. הז'אנר הוא דרמה הפסיכולוגית. פסיכולוגיה יש כאן עם עודף. דרמה אין כאן בכלל.

הלו, מיי ניים איז בר

למרות שהבמאי וחלק מהקאסט ישראלים, הסרט מצולם בארה"ב ודובר אנגלית. גיבור הסרט אף מגולם על ידי סטיב באוור, שאמנם הקריירה שלו כבר עברה את השיא מזמן, אבל מקומו בהיכל התהילה מובטח לו כבר עשרים ושבע שנים - מאז שגילם את מאני ריברה ב"פני צלקת" של בריאן די-פלמה. באוור מגלם את ג'ייקוב טלמן, פסיכיאטר, שמפתח אובססיה למלצרית נאווה בשם עדן (רפאלי) אותה הוא פוגש במסעדת סושי בה הוא נוהג לסעוד. טלמן מזמין את עדן לסשן ניסיון חינם, והופך להיות המטפל שלה. במהלך הפגישות מספרת עדן לדוקטור על חלומות שפוקדים אותה, וטוענת כי הם נבואיים, וכי בסופו של דבר הם מתגשמים.

ככל שהקשר בין עדן לטלמן מתהדק מתחיל בן זוגה לשעבר של עדן, המגולם על ידי לירון נבו, לעשות שרירים, ובסופו של דבר מצהיר כי הוא מעוניין ללבות מחדש את הרומן ביניהם. אבל עדן הולכת ומתנתקת, ובסופו של דבר עוברת לגור בביתו של טלמן - המקום היחידי בו היא מצליחה לישון ללא סיוטים - ומאפשרת לטלמן להתמכר למשיכה החולנית שלו אליה.

בהתאם לז'אנר, בוזגלו לא חושף יותר מדי בבימוי שלו ומשאיר מקום לספקולציות. התחושה היא שמישהו כאן לא מחובר למציאות: או טלמן, או עדן, וכי בסופו של הסרט נגלה אמת אפלה שמתרחשת מתחת לפני המסך בזמן שאנו רואים. כדי להוסיף עניין בוזגלו מוסיף רגעים מתוך טיפולים פסיכיאטריים, בהם מדברים מטופליו על חייהם, ביניהם מטופלת המגולמת על ידי ריימונד אמסלם, פנים שתמיד נעים לראות.

מבחן בוזגלו

אבל למרות שהבימוי של בוזגלו נקי ומוצלח יחסית, התסריט פשוט לא מעניין מספיק וגם לא הגיוני במיוחד. הסיפור חוזר על עצמו ובגלל נסיון להסתיר פרטים (על מנת לייצר מתח) הצופה פשוט מוצא את עצמו לא מספיק מכיר את הדמויות בשביל להתעניין או להזדהות עמן.

בדרך כלל כשצופה יוצא מסרט יש לו מושג ברור למדי לגבי מה יוצריו ניסו להשיג, מה היה הרעיון הבסיסי שעלה במוחו של הבמאי או התסריטאי וגרם לו להשקיע זמן וכסף דווקא בסרט הזה. זהו לא המקרה ב"סשן". מה בדיוק גרם למישהו לעשות את הסרט הזה? להיות זבוב על הקיר ברגע בו מישהו החליט להשקיע בסרט הזה יכול להיות שיעור בעל ערך באמנות גיוס כספים. אם היה כאן מישהו שעשה עבודה טובה, היה זה מי שהצליח למכור את התסריט הזה למישהו ושכנע אותו שמדובר בסרט שראוי להשקיע בו.