ריקוד מושחת • "ברבור שחור" הותיר אותנו נפעמים
הכוריאוגרפיה העשירה והמשחק הסוחף של נטלי פורטמן הם הרוח מתחת לכנפיים של "ברבור שחור", שכמעט ולא מפסיק לעוף עד הסיום המבריק. דני סגל עומד בפוינט
לפני שלוש שנים הפתיע דארן ארונופסקי כשביים את "המתאבק", דרמת ספורט אנושית ומקורית בכיכובו של מיקי רורק. "המתאבק" הפתיע בעיקר על סמך הרזומה של ארונופסקי עד אז, שהכיל באופן בלעדי סרטים לא פשוטים לצפיה, שמטיחים בקהל לא פעם אימג'ים קשים לעיכול. המוכרים והאהובים מבין סרטיו עד אז ("המתאבק" היה סרטו הרביעי), סרט הביכורים שלו, "פיי", וסרט הפולחן "רקוויאם לחלום", זכו אמנם לתהודה רבה, אבל האסתטיקה והשפה הקולנועית היו האלמנטים עליהם הצביעו המעריצים, בעוד הדרמה היתה כלי שרת של הקונספטים באופן מובהק.
"המתאבק" לעומת זאת היה סרט מלא חום, שהכיל את אחת מהופעות המשחק המרשימות של השנים האחרונות, שבוצעה על ידי שחקן שרבים כבר הספידו את הקריירה שלו. קשה למצוא הוכחה טובה מזו ליכולת בימוי השחקנים של ארונופסקי. והיופי היה שהוא לא וויתר על התכנים הקיצוניים. כל מי שזוכר את סצנת קרב אקדח הסיכות, כמו גם את סצנת הסיום הספק מרוממת, ספק מעיקה, לבטח יזהה קווי דמיון ברורים לסרטיו הקודמים של ארונופסקי, למרות הזיקה הברורה לעולם הדרמה הריאליסטית.
עכשיו ארונפסקי שוב בכותרות, עם סרט חדש, שמשלב באופן מושלם את שני תחומי העיסוק שלו: הסוריאליזם החלומי והריאליזם המהוקצע. ההשוואות של "ברבור שחור" לפולנסקי, שהפכו כבר חלק מהותי בשיח שהסרט מעורר, מוצדקות. קשה לחשוב על במאי שמשלב בצורה כל כך אינטגרטיבית אמצעי מבע נסיוניים ומאתגרים, תוך כדי מחויבות עמוקה לשפה הקולנועית של הדרמה המסורתית. הסממן המובהק לכך הוא שההשוואה השניה בפופלאריות שלה אחרי "רתיעה" של פולנסקי, היא לדרמת הבלט הקלאסית "הנעליים האדומות".
האסונות של נינה
בסרט מגלמת נטלי פורטמן את נינה, בלרינה מקצועית ושאפתנית החיה עם אמה השתלטנית (ברברה הרשי) ומקבלת את הזדמנות חייה - לרקוד את התפקיד הראשי בהפקה חדשה של "אגם הברבורים" במקום הפרימה בלרינה הקודמת (וינונה ריידר), שהתפוטרה. ככל שהאימונים הופכים מפרכים יותר, והלחץ אותו מפעיל הכוריאוגרף השרמנטי (וינסנט קאסל), הדורש מנינה להתחבר לצידה האפל, הולך ומחריף, היא הולכת ומתנתקת מהמציאות שסביבה. נקודת האור היחידה שמנחמת אותה היא קשר פתאומי שניצת בינה לבין רקדנית חדשה בלהקה (מילה קוניס), בעוד שהיא עצמה נקלעת לסחרור הרס עצמי ממנו היא מתקשה להחלץ.
הסרט, שמתחיל כמו סרט מחול סטנדרטי הולך ומקבל צורה של "סרט פראנויה" עם נגיעות אימה, ככל שהעלילה מתקדמת. העולם התחרותי אותו משרטט ארונופסקי הוא משל קלאסי, אבל הוא מנקז לתוכו גם לא מעט מיתוסים, כמו גם עיסוק במחלת נפש, וכמובן, הפרוידיאניות האובליגטורית. התסריט חכם, מתוחכם, מפתיע, ולמרות תחושת בלבול קלה בחלק השני, מספק את הסחורה בסצנת הסיום.
פולנסקי התקשר
בולטים במיוחד בסרט עיצוב ההפקה, הצילום היפיפה, ויותר מכל, הופעות המשחק. זוכת גלובוס הזהב הטריה פורטמן והרשי מעלות ניצוצות בכל עימות, וינסנט קאסל מפתה ומקסים, וקוניס עושה את מה שהיא צריכה לעשות: היא יפה, היא מושכת, היא משדרת זמינות. סצנות המחול עובדות, (הכוריאוגרפיה היפה עוזרת) והסרט הוא תענוג לעיניים.
למעשה, הפגם היחידי בסרט הוא רצף של סצינות אימה פשוטות וחסרות אלגנטיות, שפורץ בחלק השני של הסרט, ומותיר את הצופה בתחושת ריקנות קלה. הסצנות הללו אמורות להיות שיא של חרדה, ובמקום זאת הקצב וחוסר העידון שלהן מעמיסים גירויים המעקרים את האפקט. אלו הם הרגעים בהם הסרט מתכתב עם פולנסקי ביתר מרץ, פשוט לא עם הרגעים הטובים שלו. פולנסקי הוא אמנם פרה קדושה, אבל מבט מפוכך בכמה מסרטיו המוקדמים מגלה כי גם הם לוקים לעיתים באותה החולשה.
אבל הסיום, הו, הסיום. פיסות הפאזל מתחברות בסופו של דבר לקרשנדו בלתי נשכח, שהוא זה שהצופה לוקח איתו הביתה בסופו של דבר. יש בסרט הזה משהו מהנואריות המפוארת של דיוויד לינץ'. יש רגעים בהם המשמעויות השונות הארוגות לתוך הסיפור מבעבעות מבעד למשחק ולצילום, והמסך כמעט מזמזם מרוב אנרגיה. ללא ספק מדובר בהמשך ראוי לתנופה של "המתאבק" - עכשיו כל מה שנשאר לקוות זה כי ארנופסקי יהפוך את צמד סרטי הפרפורמנס שלו לטרילוגיה. הוא ללא ספק מצא מקור השראה אינטנסיבי שמרים אותו להישגים קולנועיים מפעימים.