בגוף הוא מבין • מה מזיז את דארן ארונופסקי?

דארן ארונופסקי הוא חנון. אם לומר את האמת, הוא מגה חנון. ילד יהודי מברוקלין שלמד באוניברסיטה יוקרתית, הצטיין בכל מעשיו ואפילו התנדב בקיבוץ. בעקבות סקירה מהירה של קורות חייו וודאי הייתם מצפים למצואו חנוט בחלוק מעבדה, מוצא תרופה למחלה חשוכת מרפא או מבקר בשבטים הנידחים של הסרנגטי, מתעד וחוקר למען הדורות הבאים. אבל זהו, שלקוסמוס היו תוכניות אחרות עבור החנון הזה שהפך - אחרי חמישה סרטים בלבד - לשם נרדף ליצירתיות מטרידה, סגנון עוכר שלווה, חספוס ריאליסטי וחסר פשרות וחידת הגיון מהלכת. גם אתם לא הבנתם? אל חשש, זהו סוד קסמו של הבמאי המסעיר ביותר שהוליווד ידעה מזה שנים.

2011 עומדת להיות שנה מתוקה-מרירה עבור ארונפסקי. בעודו מעכל עדיין את הפרידה מבת זוגו בתשע השנים אחרונות, השחקנית רייצ'ל ווייז, הוא חוגג נצחון מקצועי מרהיב עם סרטו "ברבור שחור", שיזכה לפי כל התחזיות למספר נכבד של מועמדויות לאוסקר וכנראה שגם ינחית את הפסלון בחיקה של הכוכבת, נטלי פורטמן (בנוסף לגלובוס הזהב שכבר יושב אצלה על המדף). ב"ברבור שחור" נכנס ארונופסקי לקרביים של עולם הבלט התחרותי והמתיש. הוא לוקח את מיתוס הבלרינה הענוגה ומנפץ אותו למיליון רסיסים במותחן פסיכולוגי שעוסק לא רק בצד האפל של הביזנס התובעני, הפיזי ובעל הדרישות המטורפות, אלא גם בצד האפל של נפש האדם ממנו, מסתבר, גיבוריו של ארונופסקי, והוא עצמו, אינם מסוגלים להימלט.

תקראו לרופא

לא ממש ברור מה הביא את ארונופסקי בן ה-42 להפוך את העיסוק באובססיות נפשיות וגופניות לפרויקט חייו, אבל עוד מילדות ניתן היה לאבחן שמדובר בבחור עם סקרנות בריאה לחיים. הוא גדל בבית יהודי מסורתי בברוקלין והיה תלמיד מעולה עם עניין רב במחקר ביולוגי. אחרי שסיים תיכון התקבל לאוניברסיטת הארוורד היוקרתית שם התמחה באנתרופולוגיה חברתית אבל לקח גם קורסים בקולנוע ואנימציה. את התואר הוא סיים (כמובן) בהצטיינות, אבל אנתרופולוג, הוא ידע, כבר לא ייצא ממנו. הוא לא בזבז זמן ונרשם לתוכנית ה-M.A. בבימוי בבית הספר של מכון הסרטים האמריקאי (שנחשבת לאחת מחמש תוכניות הלימודים לקולנוע הטובות בעולם). ההישגים הללו, מרשימים ככל שיהיו, הביאו בסופו של דבר לחמש שנים של שקט מכיווונו של ארנופסקי שהסתיימו בסופו של דבר עם יציאתו של אחד הסרטים ההזויים בתולדות הקולנוע - "Pi" (שמו המקורי של הסרט היה פשוט סמל הפיי).

גם מי שראה את "פיי" (1998) עשרות פעמים, לא בטוח שיידע לומר בדיוק מה הסרט רוצה מחייו של הצופה, אבל דבר אחד ניתן לומר בוודאות: בשביל יצירת בכורה, הייתה זו הבחירה המושלמת עבור ארונפסקי. מותחן פסיכולוגי על מתמטיקאי רדוף הזויות שמתעסק בחיפוש אחר מספר שיפצח את קוד הדפוסים בטבע (כן, זה מסובך), ערבב מדע עם יהודיים חסידיים, נוכלים מוול סטריט עם מדענים קשישים - הרבה בלאגן מחשבתי. השקעה מזערית של 60 אלף דולר הפכה להצלחה קופתית של 3 מיליון ובפסטיבל סאנדנס נפלו שדודים לרגליו של הגאון הטרי. הפרויקט הבא שלו מיצב אותו כאחד הקולות המקוריים ביותר בקולנוע בשנים האחרונות. "רקוויאם לחלום" (2000) היה סרט קשה לצפייה ולעיכול שהתעסק בהתמכרויותיהם השונות וההרסניות של הדמויות הראשיות. סגנונו החזותי של ארונפסקי החל לקבל צורה בסרט הזה, עם שימוש מרובה בשוטים קצרים (אלפיים - כשהממוצע לסרט באורך מלא הוא 600), קלוז-אפים רבים ואווירה הזייתית ועוכרת שלווה. ארונופסקי לא מעניק לדמויות שלו (או לצופים) יותר מדי תקווה. היקום שאליו הוא מביא אותם הוא מקום מייאש ורדוף. העיסוק שלו בקשר בין גוף לנפש, בכיעור ובעיוות הפיזי שאנו מביאים על עצמנו, יהפוך לנושא מרכזי בסרטיו.

רקוויאם לקריירה

הצעד הבא בקריירה של ארונופסקי היה אמור לשגר אותו רשמית ליגה של הגדולים. וורנר בראדרס שכרו אותו לכתוב ולביים את הסרט שיחזיר לחיים את הפרנצ'ייז הגוסס של באטמן. התכנונים היו שאפתניים וארונופסקי הכריז שכדאי לכולם לשכוח מכל מה שהם ידעו על איש העטלף, מפני שהוא מתחיל מאפס. תוכניות לחוד ומציאות לחוד: האולפנים פסחו על התסריט וארונופסקי סרב בנימוס לביים את "באטמן מתחיל", שהלך לכריסטופר נולאן.

המיינסטרים, כנראה, עדיין לא היה מוכן לארונופסקי, שהתמקד בסרט המדע הבדיוני "המעיין" (2006) שהתברר כפרויקט בלהות. בראד פיט וקייט בלאנשט לוהקו לתפקידים הראשיים בסרט שסיפר שלושה סיפורי אהבה, בשלוש נקודות זמן שונות בהיסטוריה - עם אותם שחקנים בשלוש האפיזודות. בלאנשט הייתה בהריון בזמן הליהוק וההפקה חיכתה לה. הזמן חלף, התקציב התנפח ופיט פרש מהצילומים שבעה שבועות לפני תחילתם המתכוננת. יו ג'קמן ורייצ'ל ווייז (אז זוגתו של ארונופסקי) הוזעקו להחליף את השחקנים המקוריים והתקציב קוצץ בחצי. זה כמובן לא עזר להביא צופים לקולנוע והסרט המורכב, שארונופסקי עצמו הגדיר כ"קובייה הונגרית" לא מצא קהל והפך לפלופ ענק.

יהיה זה הפרויקט הבא שלו, דווקא סרט קטן וצנוע תקציב, שיותיר את הוליווד נרעשת ונרגשת. "המתאבק" גולל את סיפורו של רנדי רובינסון, מתאבק מזדקן עם גוף פצוע ומתפורר ונפש מתפוררת לא פחות שנאחז בימי התהילה הנוסטלגיים שלו בעודו נאבק לשלם שכר דירה ולשקם את יחסיו עם בתו המנוכרת. ניקולס קייג' היה אמור לככב בסרט אבל ארונופסקי רצה רק שחקן אחד - את מיקי רורק הנשכח. קייג' לקח צעד אחורה ותמך בליהוקו של רורק שנתן בסרט את הופעת חייו ושיקם את הקריירה הדועכת שלו. הסרט, שעלה רק 6 מיליון דולר, הכניס 44 מיליון והפך ליקיר הקהל והמבקרים עם זכיות בפסטיבל ונציה, גלובוס הזהב ומועמדויות לאוסקר. למרות שהוריד את הווליום מעולם ההזייה והפסיכוזה ב"המתאבק", גם בפרויקט האישי והקטן הזה ניכר העיסוק האובססיבי של ארונופסקי בגוף ובנפש כאחד ובפצעיהם המדממים.

הברווזון המכוער

נדמה היה שאחרי הצלחת "המתאבק" כל הדלתות פתוחות אבל משהו בגורל של ארונופסקי מחזיר אותו בכל פעם לפרויקטים דלי תקציב אך מלאי משמעות. הוא נשכר לביים את "פייטר" אבל פרש על מנת לעבוד על הרימייק המתוכנן ל"רובוקופ" שמעולם לא יצא לפועל. אחרי היכרות רבת שנים עם נטלי פורטמן, ארונופסקי מצא את הפרויקט המושלם עבורם, וצרף לקאסט גם את חברתה של פורטמן, מילה קוניס, שהכיר דרכה. בסרט, כאמור, שב ארונופסקי אל המגירות הנסתרות בנפש האדם ומחבר את העינוי הקיומי של נפש מיוסרת לעינוי הפיזי הכרוך בלהיות בלרינה. קוניס ופורטמן נכנסו למשטר אימונים פסיכוטי של חצי שנה ורזו 10 קילו כל אחת. ההשקעה האינטנסיבית השתלמה והסרט הפך לאחד מיקירי המבקרים של השנה ולכרטיס הבטוח של פורטמן לאוסקר.

למרות שיצא בהפצה מוגבלת בלבד, "ברבור שחור", שהפקתו עלתה רק 13 מיליון, הכניס כבר 75 מיליון דולר מאז יצא לאקרנים לפני שישה שבועות. ארונופסקי צפוי לקבל מועמדות לאוסקר על בימוי אגדת הבלט רדופת האימה ושמו כבר נקשר למספר פרויקטים עתידיים מסקרנים. יש מי שיאמרו שמדובר בשטיק קבוע של ארונופסקי ששב ומתאבסס על אותם נושאים (בדרכים שונות) בכל סרטיו. אבל אין ספק שמדובר בשפה קולנועית ייחודית רק לו שהיא לבטח חלק ממסע שיש עליו להשלים.