סרט מת מהלך • מה חשבנו על "מכאן והלאה"?

למרות שאלן בול, היוצר מאחורי סדרת הטלוויזיה "דם אמיתי", עסוק היום בזווית אחרת לחלוטין של ההתמודדות עם המוות במסגרת סאגת הערפדים הפופולרית שלו, הוא התפרסם לפני שנים בסדרת המופת "עמוק באדמה", שנותרה עד היום היצירה המשמעותית ביותר העוסקת באירוע השני בחשיבותו בחיינו - המוות. גם במובן המיסטי, גם במובן העסקי, וגם במובן הרגשי, "עמוק באדמה" היתה המחשה מפתיעה בעוצמתה של השלכות סיום הקיום, שבהשוואה אליה נראו ניסיונות של יוצרים אחרים לשחזר את ההישג בינוניים. וניסיון בינוני כזה בדיוק הוא סרטו החדש של קלינט איסטווד, "מכאן והלאה", שמתיימר להגיד משהו על המוות, אבל נותר מגומגם ולא אמין.

זו לא הפעם הראשונה בה איסטווד עוסק בעולם הבא. בשנת 73 הוא ביים את אחד מסרטיו הטובים ביותר, מערבון האימה (ז'אנר מקסים) "עיר ושמה גיהנום", בה רוח רפאים של קורבן לינץ' חוזרת לנקום את נקמתה בתושבי העיירה שהרגו אותה. איסטווד בן ה-80, שכנראה מרגיש את הסוף מתקרב, חוזר שוב לעסוק בנושא הכאוב, אבל הפעם בסגנון חמור הסבר ונטול ההומור אותו הוא אימץ לעצמו בעשור האחרון, וללא קרבות אקדחים בכלל. ההילוך הנמוך והמהורהר של הסרט מעורר פיהוק, ובהחלט יוצר סוג של הזדהות פיזית עם מצב של חוסר דופק, אבל התסריט חסר התחכום והמסר הפשטני לא באמת מייצרים את התמורה הרגשית לה ניתן לצפות בדרמה מסוג זה.

החיים לאחר המוות כאג'נדה

העלילה מורכבת משלושה סיפורים מצטלבים. באחד מנחת טלוויזיה (ססיל דה פרנס) חוקרת הופכת למאמינה בחיים שאחרי המוות לאחר שהיא חווה חזיון של העולם הבא במהלך צונאמי אותו היא שורדת. השני עוסק בנער שמאבד את אחיו ומנסה נואשות ליצור איתו קשר בעזרת שרלטנים שטוענים כי הם יכולים לתקשר עם רוחות. בשלישי מתלבט מדיום מקצועי (מאט דיימון) האם להמשיך לעסוק במשלח היד הלא שגרתי או להפנות את גבו ליכולת המופלאה שלו, ולאנשים שמבקשים את עזרתו.

החיים שלאחר המוות הם קונספט שנוי במחלוקת. יש אנשים שמאמינים, ויש אנשים אחרים, שלא. יצירות חכמות שעוסקות בנושא (ע"ע "עמוק באדמה", שוב), בדרך כלל משאירות פתח ללא מאמינים להתייחס לכל הממבו ג'מבו המיסטי כאל סמל למשהו אחר. אבל זה לא המקרה בתסריט של "מכאן והלאה", אותו כתב פיטר מורגן הבריטי ("פרוסטניקסון"?). ההיפך. הסרט מקדם אג'נדה - והאג'נדה הזו היא חיים אחרי המוות. מהבחינה הזו הוא מתפקד כתשדיר שירות יותר מאשר כסרט עלילתי.

צלליות בערפל

זה לא שאין בסרט הישגים. דמותו של המדיום אותו מגלם דיימון כריזמטית (האם דמות אותה הוא מגלם יכולה בכלל לא להיות כריזמטית?), והרומן הקטן אותו הוא מפתח במהלך חוג בישול מעניין ונוגע ללב. איסטווד מצליח להמחיש את הקושי שבלהסביר יכולת על טבעית לבן זוג לדייט בצורה פשוטה ויפה.

למעשה כל שלב האקספוזיציה בסרט עשוי טוב, וזה רק הסוף שהופך את הסרט לבעייתי. הדרמה מתפתחת בסדר גמור, אם כי בלי להוריד את הרגל מדוושת השמאלץ כמעט לרגע, ולפחות חלק מהדמויות עובדות חלק מהזמן, אבל כשצריך לעשות סדר בבלגן ולגרום לצופה להבין למה הוא רואה את כל זה, לא קורה שום דבר שמצדיק את הסבלנות.

בעיקר מגוחכים החיים שאחרי המוות עצמם, שמעוצבים בסרט כסוג של ערפל בו מסתובבים צללים כהים של אנשים. האם קיימת המחשה פחות מעניינת מזו למה שאמור להיות המשך הדרך של הנשמות שלנו? ואם מראים לנו כל כך מעט, אז למה להראות משהו בכלל?

תן לנו מערבון

מלבד הופעתו של דיימון נקודת האור הנוספת בסרט היא סצנת הצונאמי שפותחת אותו. אמנם השימוש באסון טבע נוראי אותו כולנו זוכרים על מנת ליצור אקסטרה הזדהות אצל הצופה הוא טריק נלוז, אבל איסטווד מוכיח בסצנה הזו כי הוא במאי סרטי אסונות מבוזבז. דווקא בגלל השפה הריאליסטית אליה איסטווד מחוייב בסרט זה, הצונאמי מייצר תחושת מציאות חזקה. מדובר בסצנת הרס וחורבן מאופקת, אם יש דבר כזה, ומצמררת.

מעריצי איסטווד השרופים, ויש הרבה כאלה, לבטח יורידו את הכובע כרגיל וישתחוו למאסטרו. אבל מי שלא ייתן להערצה (הלא מוצדקת) לעוור אותו לא יוכל להתעלם מהבעייתיות של הסרט הזה. מהשעמום, מחוסר התחכום, ומעודף החשיבות העצמית. איסטווד יעשה בחוכמה אם הוא יחזור לביים סרטי ז'אנר. מערבונים, סרטי פשע. משם הוא מגיע, ולמרות היומרנות שלו, זה המקום הטבעי שלו.