צרות של עשירים • על "אי-שם" של סופיה קופולה

אחת הסתירות הבסיסיות של חיינו היא שלמרות שכולנו רוצים באופן נואש להתעשר ולהיות מפורסמים אנחנו יודעים ללא כל ספק כי ברגע שזה יקרה אנחנו נתחיל להתלונן. זה טבע האדם. ואותו הטבע הבלתי ניתן לסיפוק הוא גם זה שגורם לנו להתעצבן על אותם עשירים חסרי בושה שמעזים להתלונן על משהו, למרות שאנחנו יודעים שבמקומם היינו נוהגים בדיוק באותו האופן. היופי בסרט "אי שם" של סופיה קופולה הוא שהיא מצליחה לגרום לנו להתעלות על עצמנו, ולהזדהות עם אדם שהכל בא לו בקלות, אבל הוא אומלל בכל זאת. כנראה שלגדול כבתו של אחד מגדולי במאי אמריקה  גורם לך להבין קצת יותר בקלות לליבו של כוכב על מפונק.

"אי שם" הוא הסרט השלישי ברציפות בו עוסקת קופולה באדם מפורסם וזוהר שמרגיש ניתוק ובדידות בתוך עולם המותרות בו הוא חי. הראשון היה "אבודים בטוקיו", בו גילם ביל מוריי דמות שמבוססת במידה רבה על עצמו, שם הוא ניהל רומן אפלטוני עם סקרלט ג'והנסון במלון יוקרה בטוקיו. השני היה גרסתה המקורית של קופולה לחיי המלכה הצרפתית הנודעת על שמה קרוי סרטה השלישי -  "מארי אנטואנט". עכשיו, חוזרת קופולה לעולם המלונאות, בסרט שמתרחש ברובו בין כתלי ה"שאטו מרמונט", אותו מלון הוליוודי ידוע, בו מתאכסנים דרך קבע הכוכבים הגדולים בעולם, ובו התאכסן לא פעם מן הסתם גם אביה של קופולה, כשהיא עצמה הייתה בת 11, גיל בתו של גיבור הסרט.

בראבו, ג'וני

ג'וני מרקו, אותו מגלם בטבעיות סטיבן דורף, הוא כוכב הוליוודי. הוא פרוד מאשתו, הוא רואה את בתו מדי פעם. הוא מתגורר דרך קבע בשאטו מורמונט. הוא חי חיי הוללות. סיגריות, סקס, ג'אנק פוד ומכונית הספורט המהודרת שלו, משתלבים עם ג'אנקטים, פרמיירות ופרסים. הוא משועמם, חסר כיוון, והוא אפילו לא ממש יודע את זה.

בתו בת ה-11 של ג'וני, קליאו, מתאמנת בהחלקה אמנותית על הקרח, קוראת את "דמדומים", נוסעת למחנה קיץ ובעיקרון עושה כל דבר שילדה בת 11 אמורה לעשות. כשאמה של קליאו נוסעת לתקופה לא מוגדרת, קליאו וג'וני נתקעים יחדיו, ומנסים להבין כיצד הם מעבירים את הזמן. ההיכרות המחודשת ביניהם, והשינויים שהם עוברים בעקבותיה, הם למעשה הנושא של הסרט הזה, אבל לרגעים נדמה כי הנושא עצמו הוא לא מה שמניע את קופולה, כי אם התיאור האסתטי של הריקנות שעוטפת את האב ואת בתו ואת הרגעים הקטנים והיפים שמרכיבים אותה.

תקופת הצנע

היתרון של הסרט, ומה שהופך אותו בסופו של דבר לטוב מבין סרטיה, הוא הצניעות שלו, וחוסר היומרה. קופולה כבר לא מנסה להפיח משמעות בסרט, ולחפש בכוח את הרגש ואת התוכן. היא כבר לא ממלאת את סרטה במבטים מיוסרים ומלאי משמעות שמתלווים לשתיקה רועמת, כמו ב"אבודים בטוקיו" המוערך יתר על המידה. ב"אי שם" קופולה עוקבת אחר מרקם של דלות ושל כלום. מתוך הדלות הזו נוצרת מלנכוליה מתקתקה ומאופקת, שמצליחה לרגש הרבה יותר מדרמות דרמטיות יותר של מקבילות עולם האינדי האמריקני.

לקופולה יש חיבה מיוחדת לשטחיות נהנתנית. בנשימה אחת היא אוהבת את תרבות הצריכה ומבקרת אותה. היא מתמכרת למוזיקה, לתמונות ולקצב של החיים אותם חיים ג'וני וקליאו, מתארת אותם ברכות ובסבלנות. הדוגמניות שמסתובבות במסדרונות המלון, העירום האגבי, הסקס המשעמם והבטלה חסרת הבושה. התמורה הרגשית שמגיעה בסוף הסרט, רגעי חשיפת הרגשות האובליגטוריים הם אמנם אפקטיביים, אבל בכל זאת נדמה כי הם קצת מאולצים. אין לקופולה פתרון - אבל היא ממש טובה בלתאר את הבעיה.

כל מה שרציתם לדעת על הבמאית סופיה קופולה