שילוח ציבור • פרידה מיוסף שילוח
יוסף שילוח, שהלך אתמול לעולמו, עמד בראש מהפכת הקולנוע המזרחי והיה סמל לדור שלם שלא פחד לצחוק על החולשות של עצמו בכל הכוח, כי ידע שהוא חזק מספיק. דני סגל נפרד במבטא פרסי
מותו של השחקן האהוב יוסף שילוח עורר תחושה של קהילתיות בקרב המדינה כולה. לפתע נסגרו פערים תרבותיים כמו בהינף מטה קסם, והורים וילדים, ספרדים ואשכנזים, דתיים וחילונים, כולם הרכינו ראש בעצב. שילוח היה סמל של דור אחר: דור עם ערוץ טלוויזיה אחד, עם קומדיות עממיות ועם משחק מוגזם. דור שלא פחד לצחוק על החולשות של עצמו בכל הכוח, כי הוא ידע שהוא חזק מספיק כדי לספוג את זה.
כבוגר המחזור הראשון של בית צבי, לשילוח היו יכולות דרמטיות ומנעד רחב. במהלך חייו הוא השתתף באינספור סרטים והצגות, בז'אנרים שונים. אבל הוא היה בשיאו בתפקידים קומיים, אליהם הוא הביא מחוייבות ואינטנסיביות בעזרת מבטו החד כבדולח, והדיוק שלו בהגשה. כשמדובר בטיימינג קומי, לא היו לו מתחרים. בסרטים כמו "השוטר אזולאי", "סבבה", "ספיחס", "חגיגה בסנוקר" וכמובן "אלכס חולה אהבה" האלמותי, הפך שילוח לחלק בלתי נפרד מהבבואה הקולנועית של החברה הישראלית. קשה לנו לדמיין את עצמנו בלעדיו.
מהפכת הבורקס
יותר מכל דבר אחר מסמל שילוח את דמות המזרחי של סרטי הבורקס, דמות מסוכסכת ומורכבת מחד גיסא, ופופולארית ומצחיקה עד בלי די מאידך גיסא. השניות הזו היא המהות של שילוח. המבטא המוקצן, השפם, המשקפיים. ההילוך הגמלוני והביגוד המגוחך. שילוח לא היה רק התגלמות הדיעה הקדומה לגבי הפרסים (הוא בכלל הגיע מכורדיסטאן), אלא הפך לסמל לדיעות קדומות באשר הן. הוא השתמש בהן וגינה אותן באותה הנשימה.
היום זה נראה טרוויאלי ששחקנים מזרחיים ישתתפו בסרטים, וקשה לתפוס את גודל המהפיכה בראשה עמד שילוח. הוא זה שספג קיטונות של בוז מצד הממסד המעונב, רק כדי לראות את נמר הביקורת הופך את חברבורותיו תוך עשור, ומעלה אותו על נס. הוא זה שעמד בחזית הז'אנר הבועט, הפרובוקטיבי והמצליח ביותר שהיה כאן. תפקידו המוקצן כפארוק ב"אלכס חולה אהבה" הוא ההתגלמות של כל מה שהקהל אהב, ושל כל מה שהביקורת שנאה בבורקס.
למי אכפת מהמבקרים?
גם היום, שורות הטקסט האלמותיות של שילוח עדיין מדוקלמות בהפסקות בדיוק מושלם על ידי בני נוער שראו את סרטיו מגיל אפס על ברכי הוריהם. לצד "מציצים", "אלכס חולה אהבה" הוא סרט הפולחן הגדול ביותר של ישראל. ומבין כל הציטטות מן הסרט, את אלו להן אחראי שילוח הכי כיף להגיד.
שילוח הוא ההוכחה לכך שההומור הנמוך הוא לעיתים גבוה יותר. שההומור הוולגרי יכול לעיתים להיות מעודן יותר. ושלפעמים, ולמעשה לא מעט פעמים, הקהל יודע יותר טוב מהמבקרים מה טוב בשבילו. את פרס מפעל החיים של שילוח הוא קיבל לפני שנה בפסטיבל ירושלים, ובצדק. אבל את הפרס האמיתי על מפעל החיים שלו הוא קיבל במשך כל חייו בצורת אהבה בלתי מתפשרת של קהלים מכל הסוגים. ועכשיו, בלעדיו, כל מה שנשאר זה לדמיין אותו מתעורר בעולם הבא ואומר במבטא הפרסי הנצחי שלו:
"אני בגן עדן? בכלל לא כאב למות".