מעדן קרב • מה חשבנו על "פייטר"?

ב"ברטון פינק" של האחים כהן, הגיבור נשכר לכתוב סרט איגרוף מסחרי סטנדרטי ובמקום זאת מוציא תחת ידו יצירת מופת מאתגרת ולא תקשורתית, כשבדרך הוא מאבד לאט ובבטחה את שפיותו. הבחירה של הכהנים דווקא בסרט האיגרוף כזירה בה נאבק פינק עם פחדיו, איננה מקרית. בדומה לאופיו הטוטאלי של ספורט האיגרוף עצמו, גם סרט האיגרוף הוא ז'אנר שקשה לפצח, אבל המצליחים בכך, כמו סילבסטר סטלון ("רוקי"), מרטין סקורסזה ("השור הזועם"), או, הסרט שהיה מקור ההשראה של שניהם, "גוף ונשמה", וכיום, "פייטר", של דיויד או. ראסל, רותמים לטובת סרטם ספקטקל בעל עוצמות רגשיות אליהן קשה להשתוות.

ועם בעוצמות רגשיות עסקינן, מי מתאים יותר על מנת לספק את הסחורה עם לא כריסטיאן בייל, שמטפח את תדמית שחקן האופי הרציני כבר שנים בהתקפי זעם מחד והופעות מעולות מאידך, ומארק וולברג הכריזמטי, שרק הלך והעמיק מאז ימי מארקי מארק והפאנקי באנץ' הרדודים, וכיום הוא על סף טרנספורמציה סופית לשחקן עגול ומעניין. צמד הכוכבים, שמועמדותם לפרס גלובוס הזהב על תפקידם בסרט זה כבר אושרה, מגלמים על המסך ב"פייטר" את שני האחים המתאגרפים מיקי וורד ודיקי אקלונד (חצי אחים), כשאיימי אדאמס, שיודעת גם היא להטעין את המסך באנרגיה ומתח, היא הצלע הנשית.

עסק משפחתי

בתחילת הסרט הקריירה של דיקי כבר מאחוריו, הוא מחלק את זמנו בין אימון אחיו הצעיר מיקי לבין בילוי בחברת קבוצת נרקומנים בערפל חושים הרסני שהולך ומחמיר. מיקי לעומתו מלא שאפתנות, אבל המחויבות שלו לניהול הכושל שמספקים לו אחיו ואמו (מליסה ליאו המעולה) גורמת לקריירה שלו לקרטע. הוא מוצא עצמו מול יריבים לא מתאימים, וסופג תבוסה אחר תבוסה.

המפגש עם איימי, ברמנית חמודה עם מוניטין לא מחמיא, מוציא אותו מהבועה המשפחתית, וגורם לו להביט על משפחתו הגדולה, הכוללת כמות אחיות שלא הייתה מביישת גם את אדם סנדלר ב"מוכה אהבה", בצורה קצת יותר מפוכחת. אבל ההשפעה הרגשית של דיקי על אחיו לא פוחתת בקלות, ורק הדרך בה יבחר מיקי להתמודד אתה תכריע את גורל הקריירה שלו, ואת החותם אותו ישאירו זוג האחים על שכונת העוני בה הם גדלו.

מורשת קסוואטאס

מהרגע הראשון ברור שהסרט לוקח את עצמו מאוד ברצינות, ומתעתד להיות דרמה ריאליסטית אמיתית, שממשיכה את המסורת של ג'ון קסוואטאס ודומיו. הדגש הוא על הדמויות והמשחק, אותנטיות היא מילת מפתח, וניכר כי מה שהניע את ראסל זה לרדת לעומד מערכת היחסים המשפחתית, כשהאיגרוף הוא הצינור אליו האנרגיות של מתנקזות. אבל למרות החשדנות הטבעית שמתעוררת ברגע שיוצר מכוון גבוה כל כך, זה עובד. הסרט סוחף, מרתק ובסופו של דבר מרומם נפש.

בייל הוא האטרקציה המרכזית. הוא שונה מהרגיל: קופצני, מצחיק, מסטול. הוא מצליח לשלב ילדותיות ושבריריות עם אלימות גדולה וכוח עצום. הדמות שלו מקורית לחלוטין, והרגעים החזקים של הסרט הם אלו בהם הוא על המסך. גם ליאו יוצאת מן הכלל, וביחד הם מייצרים מכבש לחצים ששובר את ליבו של הצופה. תפקידו של וולברג סטנדרטי יותר, אבל הוא מבצע אותו היטב, ואדאמס נותנת גם היא הופעה מלאת עוצמה.

לא הסרט של ברטון פינק

הבונוס של הסרט, הערך המוסף הכיפי שלו, הוא קטעי ספורט מעולים - הקרבות, האימונים. האינטנסיביות של הספורט הזה מומחשת בצורה פנטסטית על ידי המצלמות של ראסל והפיזיות של השחקנים הראשיים. וולברג מצליח ליצור את הרושם כי הוא מכונה משומנת היטב, ולמרות הקלישאתיות של האימרה הוא ממש נראה כאילו הוא רוקד כשהוא מתאמן.

להגיד שזה הסרט שברטון פינק כתב שם בחדר המלון עם הטפט המתקלף? לא ממש. לא מדובר ביצירה קודרת ועמוקה. לא מדובר גם ב"השור הזועם" האפלולי של סקורסזה, למרות שהוא דומה לו בהרבה מובנים. אין כאן את הציניות, את הפילוסופיות, את האלימות. "פייטר" הוא דרמה מעולה, על אנדרדוג שמתעלה על מעמד ועל סיכויים ומוכיח שהוא הכי טוב שיש למרות הכל. אבל רגע, לא בשביל זה המציאו את הז'אנר הזה מלכתחילה?