יהודי רע • על "הסיפור על פי בארני"
"הסיפור על פי בארני" מציג דמות דוחה, נרקסיסט כרוני שהוא גרסה בלתי נסבלת של גיבוריו של וודי אלן. יואב אברמוביץ' אוהב אתכם, אתם אוהבים את יואב אברמוביץ'
לעיתים קרובות יש משהו מעורר בחילה ביצירות אמנות שגיבורן הוא נרקיסיסט שגורם סבל לסביבתו ולעצמו בדרכו לפסגה ובנפילתו הבלתי נמנעת לתהום. זהו תת-ז'אנר בפני עצמו, בו התחושה היא שהיוצר (סופר, מחזאי, תסריטאי) מתאר בעלילה את חייו שלו, לכאורה באופן מפוקח, אך למעשה בפעולה שהיא מעין מיצוי נרקיסיסטי בפני עצמו. היצירה, במהותה, לכאורה בזה לתכונות השליליות של גיבורה, אך למעשה מבקשת שנעריך ואף נעריץ את מעלותיו של הגיבור רב-הקסם והכישרון.
איכשהו יצא שהעם היהודי התמחה בתת הז'אנר הזה היטב: וודי אלן עשה ממנו קריירה, אך הצליח באופן נדיר להפוך את הנרקיסיזם לחינני ומעורר הערכה, באמצעות ההומור המבריק שלו. "הרצוג" של הסופר היהודי זוכה פרס הנובל סול בלו היה גם הוא יצירה עם פוטנציאל נרקיסיסטי משמעותי, אך בשל כישרון הכתיבה הנדיר של היוצר הצליחה להימלט מהמלכודת. "הסיפור על פי בארני", סרט שהוא עיבוד לסופר יהודי-קנדי אחר בשם מרדכי ריכלר ("חניכותו של דודי קרביץ", שעובד לסרט "המירוץ לצמרת של דודי קרביץ"), מתייחס ל"הרצוג", ונראה שמבקש לצעוד בדרכו. הוא אמנם מצליח, אך רק באופן חלקי.
מה אוכל את פנופסקי?
גיבור הסרט, בארני פנופסקי (פול גי'אמטי) הוא מפיק אופרות-סבון יהודי-קנדי מזדקן, ועלילת הסרט היא סיפור חייו המשתקף לנו דרך סדרת פלאשבקים המתארים את שלושת נישואיו הכושלים. הראשונים התרחשו ברומא של שנות השבעים, ליפיפיה בוגדנית (רשל לפברה); השניים במונטריאול, לפרינססה יהודית-קנדית (מיני דרייבר); והאחרונים למרים (רוזמונד פייק), אישה בה התאהב במהלך חגיגית הנישואין לאשתו השנייה. לאורך הסיפור אנו פוגשים את אביו המשעשע, שוטר לשעבר בשם איזי (דאסטין הופמן), ונתקלים בתעלומת רצח בה בארני הוא החשוד המרכזי.
בארני הוא טיפוס דוחה ומרוכז בעצמו, אך לא לחלוטין. התסריט מעניק לו מספיק רגעים של חסד על מנת שלא נתעב אותו לחלוטין, ובכך כוחו. יכולות המשחק של ג'יאמטי תורמות לכך, בשילוב נדיר של פיזיות ממוצעת עם כריזמה כובשת. באופן זה, הסרט מצליח לעורר עניין וסימפטיה כלפי גיבורו, עם תקווה שימצא דרך להתבגר ולהשתנות לטובה.
עם זאת, למרות שהסרט מהנה ואף מרגש לעיתים, הוא לא מגיע לדרגת הגאונות של וודי אלן או סול בלו. יש משהו מקוטע ומלאכותי בהתפתחות היחסים של בארני עם נשותיו השונות, ויותר מזה, קשה להבין מה הן מוצאות בו: כולן יפיפיות, מוכשרות ועצמאיות, והוא גמד ממוצע-מראה בעל אישיות דוחה ושתלטנית. באופן כמעט מופרך, אשתו השלישית מתאהבת בו לאחר שהוא מגיע לדייט הראשון שלהם שיכור, נוהג בגסות במלצרים, מתעלף ומקיא. גם אישה בעלת דימוי עצמי נמוך במיוחד תיגעל מהתנהגות כזו, בעוד שהיא מעוצבת כאישה שיודעת את ערך עצמה. ייתכן שביצירה הספרותי המקורית יש לפעולות אלו הסבר סביר, אבל בגרסה הקולנועית הדבר נראה תמוה.
למרות כשלים אלו, הסרט מצליח להסב הנאה. דמות אביו של בארני, בגילומו המבריק והמשעשע של דאסטין הופמן, תורמת לכך לא מעט. יותר מכך, בניגוד לנרקיסיסטים הרבים שאנו נאלצים לסבול על המסך, נראה שבארני מצליח להתבגר ולהשתנות במהלך עלילת הסרט, ולתת לצדו החינני ביטוי משמעותי יותר מזה שאנו נחשפים אליו בתחילה. לאחר מכן, נפילתו הטראגית מקבלת יותר משמעות.
