אמץ לוחם • הדרך לצמרת של מארק וולברג

לא כל הנוצץ זהב, אומר הפתגם המוכר. וכך, גם לא כל כוכב הוליוודי מצליח, נולד אל תוך הזוהר והתהילה. עם סרט חדש ומוערך ובאזז אוסקר שמזמזם חזק באוזניו, מארק וולברג כבר בטוח במקומו בצמרת האיי-ליסט של הוליווד. אבל רגע לפני שהוא מתקוטט עם קולין פירת' על הפסלון הכי חשוב בתעשייה, מבט לאחור מגלה שדרכו לפסגה הייתה רצופה במשוכות שרבים אחרים לא היו שורדים. מילדות עתירת היתקלויות עם החוק, דרך אפיזודה פרובוקטיבית כסמל סקס זול ועד לחברויות ארוכות שנים עם כוכבי ענק ואמינות מקצועית בביזנס המלוכלך של עולם הקולנוע - מארק וולברג הוא מה שנקרא פייטר, ממש כמו הסרט שעוד יביא לו את האוסקר.

מרחובות הפשע ללהקת בנים

וולברג נולד בבוסטון למשפחת צווארון כחול קתולית מאוד עם אימא פקידה ואבא נהג שלמרות ניסיונותיהם להעניק לילדיהם ערכים נוצריים טובים, התקשו להשתלט על כל התשעה. מארק, הצעיר מבני השבט הרבים, החל להסתבך עם החוק בגיל צעיר ולא רבים יודעים שהיה מעורב בכמה תקריות שהיו יכולות להשאיר אותו מדשדש בחיי הפשע של בוסטון לשארית חייו. בגיל 15 הוא השליך אבנים לעבר קבוצה של תלמידי בית ספר שחורים ואף כינה אותם בשמות גנאי גזעניים. שנה לאחר התרחשה תקרית שתשנה את חייו, כשתקף שני גברים ממוצא ויאטנמי. אחד מהם נותר ללא הכרה והשני התעוור לצמיתות בעין אחת לאחר המפגש עם הנער הסורר. וולברג נכנס לכלא (למרות שעונשו קוצץ משמעותית) ולמרות שגם אחרי שיצא משם המשיך פה ושם להסתבך בקטטות, השהות בכלא גרמה לו להבין שאלו לא החיים שהוא מייחל לעצמו. בחירתו של אחיו הגדול דוני ללהקת "ניו קידס און דה בלוק" היוותה עבורו התחלה חדשה, כשגם הוא צורף לחמישייה - אבל מה לעשות שפופ מתקתק גרם לו לרצות להקיא? וולברג ויתר על מקומו בלהקה והימר על קריירה בראפ. כך נוצר האלטר אגו שלו, מארקי מארק, שביחד עם הפאנקי באנצ' הצליח לייצר שניים וחצי להיטים ולהיות הדבר החם הבא במוזיקה למשך דקה.

התרומה שלו לעולם המוזיקה אולי הייתה מזערית במהלך ימיו כראפר, אבל הפרסונה שפיתח עשתה שמות בלבבן של נערות צווחניות ואימותיהן החרמניות. למארקי מארק היה גוף מושלם והוא ידע את זה. בהופעותיו הוא היה מתפשט ונותר בתחתוניו תוך כדי נענועי אגן וחיכוכי חלציים. הוא אפילו הקדיש את ספרו ב-1992 לאבר המין שלו. נחמד מצידו. מעמדו כסמל סקס קיבל את החותם הסופי כשכיכב במודעות הלוהטות של תחתוני קלווין קליין ב-92'. המודעות שצילם הרב ריטס, בחלקן הופיע וולברג לצד קייט מוס, הגדירו מיניות של דור שלם ונחשבות להתגלמות הניינטיז. אבל בילבורד בטיימס סקוור לא הספיק למארקי, שהחליט להעיף את הכינוי המטופש, לחזור לשמו האמיתי ולנסות לתעל את כל הכסף, האגרסיות והכשרון הגולמי לקריירה קולנועית. הסטיגמה של "הבחור ההוא בתחתונים" לא עזבה אותו מייד, והיה עליו להוכיח שהוא לא סתם פרחח ושיש עם מי לעבוד, אחרי תפקיד משמעותי ראשון ב"חכם על גדולים" לצד דני דה ויטו, הגיעה ההזדמנות של וולברג להראות שגם בתפקיד משנה הוא לחלוטין יכול לגנוב את ההצגה וב"יומן נעורים", הצליח לתפוס לא פחות תשומת לב מהכוכב הראשי, ליאונרדו דיקפריו. השניים הפכו לחברים טובים על סט הסרט, והקריירות שלהם עוד עתידות היו להיפגש.

תפקיד עם בשר

הרגע המכונן והמכריע בקריירה של וולברג הגיע ב-1997 כשלוהק לתפקיד הראשי בפרויקט המאוד שאפתני ויוצא הדופן של הבמאי המבריק פול תומס אנדרסון - "לילות בוגי". דיקפריו היה הבחירה הראשונה לתפקיד אבל וולברג זכה בסופו של דבר לגלם את דירק דיגלר (שמבוסס באופן חופשי מאוד על ג'ון הולמס) בסרט שתיאר את תור הזהב של תעשיית הפורנו בשנות השבעים והשמונים ואת הצד המסומם והמכוער שלה, שרבים מכוכביה נפלו אליו. מדובר היה בתפקיד תובעני ועם המון בשר (תרתי משמע שכן לדיגלר היה כביכול אבר מין עצום) והייתה זו הזדמנות מעולה לוולברג להתעסק בצד האפל של נפשו אבל סוף סוף מכיוון יצירתי ופורה. לא ממש ברור מה חשב הכומר הצמוד של וולברג על כיכובו בסרט הפרובוקטיבי, אבל מאותו רגע ואילך, היה ברור שמדובר בשם שכל הוליווד רוצה לעבוד איתו.

אחר כך הגיעו תפקידים טובים ומוערכים, חלקם בתפקידי משנה אחרים ככוכב. "שלושה מלכים" ו"הסערה המושלמת" הוכיחו שוולברג הוא גם חומר טוב לאקשן (וביססו חברות ארוכת שנים עם ג'ורג' קלוני), "הג'וב האיטלקי" הציג את הצד השובב והשרמנטי שלו אבל דווקא כשניתנה לו הזדמנות לצד מאזור הנוחות שלו ולככב ב"הר ברוקבק", וולברג לא הרגיש בנוח עם סצנות סקס הומוסקסואליות. הוא וחואקין פניקס היו הבחירה הראשונה של המלהקים כשלבסוף הית' לדג'ר לקח את מקומו של פניקס וג'ייק ג'ילנהול לקח את התפקיד של וולברג. הסרט הפך ללהיט מוערך, אבל לווולברג כבר היה פרויקט חדש בקנה שיקרב אותו עוד צעד אחד לשורה הראשונה של האליטה ההוליוודית.

תפקיד קטן עם טוויסט ענק

"השתולים" של מרטין סקורסזה היה ללא ספק אחד הסרטים המשובחים של העשור. ולמרות שמאט דיימון ו...שוב, ליאונרדו דיקפריו היו הכוכבים הבלתי מעורערים שלו, דמויות המשנה בסרט היו כה מדויקות, חדות וחשובות עד שאי אפשר היה להתעלם מסארג'נט שון דיגנאם חמום המוח והעצבני. וולברג חזר לשורשים, למבטא הבוסטוני ולזעם שרק יליד המקום שגדל ברחובות יכול להבין. הפעם, בתפקיד שוטר חשאי, הוא היה בצד הנכון של החוק והצליח, עם תפקיד קטן יחסית (אבל עם טוויסט ענק בסוף) לגנוב את ההצגה ולזכות במועמדות ראויה לאוסקר על תפקיד משנה.

מאז, מעריציו עדיין מחכים לעוד תפקיד איכות שכזה אבל וולברג לקח את הזמן שלו והתמקד בדברים אחרים ובסרטים פחות תובעניים רגשית. "ביום שזה יקרה" ו"מקס פיין" היו סרטים די מטופשים ומפגרים לכל הדעות אבל עבור וולברג העסוק הם בעיקר שילמו חשבונות והשאירו את שמו בתודעה. מדובר בכל זאת במפיק הראשי של אחד מהלהיטים הגדולים ביותר של HBO - "הפמליה", בשחקן גולף מוטרף ומושבע ובבעל ואבא מסור לארבעה. השנה הוסיף לעצמו עוד נטל עבודה כמפיק הראשי של "אימפריית הפשע", הסדרה הסופר מוערכת ומדוברת של HBO על עולם הפשע, המאפיה והאלכוהול הלא חוקי של אטלנטיק סיטי בשנות ה-20.

פנסיה מוקדמת

בשנה שעברה, חזרנו לראות את הצד הרגיש של וולברג בתפקיד אב מתאבל ב"מבט מגן עדן" הרגיש והסהרורי של פיטר ג'קסון, והשנה, אחרי עבודה ארוכה על הפרויקט, זוכה וולברג לשבחים מקיר לקיר על תפקידו בסרט "פייטר" בו הוא מגלם את דמותו האמיתית של מיקי וורד, מתאגרף שבדרך לא דרך, כשאחיו למחצה (כריסטיאן בייל השדוף) מאמן אותו, זוכה בתואר אלוף העולם.

וולברג אמר לא פעם שהוא מתכוון לפרוש ממשחק בגיל 40 ולהתמקד בגולף ובאבהות. בהתחשב שעובדה שהוא יחגוג 40 ביוני 2011, יש סיכוי שפסלון אוסקר יהווה תו סיום מצוין עבורו. או לחילופין, ישכנע אותו להישאר.