התקפה מתפרצת • מה חשבנו על "התפרצות X"?

יש סמליות מסוימת בעובדה שהסרט "התפרצות X" עלה לאקרנים בדיוק באותו היום כמו "המפקח בלאמי", סרטו האחרון של קלוד שברול ז"ל. רוחו של שברול בפרט, ושל הקולנוע הצרפתי בכלל, מרחפת מעל סרט הביכורים של איתן צור. במיוחד בולט הדמיון בין "התפרצות X", שעוסק בהשפעתה ההרסנית של הקנאה, ליצירת המופת הגדולה של שברול, "אשה בוגדנית". בשני הסרטים מתמודדים הגיבורים הבורגנים מול משבר קלאסי בחיי הנישואין, ובשניהם ההתמודדות הזו מוציאה מהם פראיות ואגרסיביות שהם לא ידעו שטמונים בהם.

אילן (עמוס פולק) הוא אסטרופיזיקאי מוערך ועמיד שמתקרב לגיל העמידה. עם הצלחתו הוא הפך לדמות מוכרת בתקשורת, ולסוג של סלב בתחומו. אחד מפירות הצלחתו היא אשתו היפה והבלונדינית נעמי (מלאני פרס), מעצבת ספרי ילדים מוכשרת, שצעירה ממנו בשנים רבות. אבל האושר ושלוות הנפש של אילן נתונים בסכנה כאשר הוא מתחיל לחשוד כי אשתו משקרת לו, חשדות אותן מלבה אמו המניפולטיבית קתי (אורנה פורת).

חששותיו של אילן מתאמתים כאשר הוא עוקב אחר נעמי ומגלה כי היא נפגשת מאחורי גבו עם צלם בוהמייני בשם עודד (הויברגר), ויום אחד כאשר נעמי נוסעת לתל אביב, אילן נפגש עם עודד לשיחה. תוצאות השיחה הזו, והאלימות שמשתחררת מאילן במהלכה, הן למעשה המאורע המחולל בסרט זה, שהופך את חייו של אילן על פיהם, ומשנה לחלוטין את תפיסתו לגבי עצמו. מאדם שקול, זחוח, מצליח ונהנתן, הוא הופך לאדם רדוף ואומלל.

בצד הפחות רצוי של השקט

הסרט מאוד חסכוני ומדויק. אין בו מילה מיותרת, והמילים שכן נאמרות משרטטות בחדות את הפרופילים הפסיכולוגיים של הדמויות, ואת מארג היחסים ביניהן. בסופו של הסרט ברור לחלוטין מה התסביך הפרוידיאני שגרם להתפרצות של אילן, ברור בדיוק הם התפקידים שנעמי וקתי ממלאים בחייו, וברור כי הכתובת היתה על הקיר. אבל למרות שהסאבטקסט של הסיפור מהודק כל כך, הסיפור עצמו, הדיאלוגים, המעשים והעלילה, לא מעניינים. ברור לחלוטין שהם משמשים רק על מנת להיות נשאי משמעות, ואין להם חיים כשלעצמם.

לו היתה הויזואליות של  הסרט אסתטית יותר ניתן היה אולי לסלוח לו על דלותו בדרמה ובחווייה הרגשית, אבל הצילום מרושל משהו, והסגנון של הסרט חסר אופי של ממש. נדמה שגם בתחום זה, כמו בתסריט, איפוק יתר מעקר את הסרט והופך אותו למונוטוני וחסר אנרגיה. יש קו דק שמפריד בין שקט טעון ומתוח, לבין שקט נמרח וריק, ולמרות שמדי פעם הסרט מדלג מעליו, רוב הזמן הוא נמצא בצידו הפחות רצוי.

מה עובר על פולק?

מה שמשאיר בעיקר את המשחק, ובתחום זה דווקא תפקידי המשנה מעניינים יותר מהתפקידים הראשיים. פולק עצמו, שחקן מוכר ומוערך, נפל כנראה קורבן להוראות בימוי לא ממוקדות. הוא נראה עייף, הוא ממלמל טקסט, ובאופן כללי נראה כאילו הוא לא אכל ארוחת בוקר. מצד שני אין לו יותר מדי מה לעשות. ברגעים הבודדים בהם הוא כן צריך להביע רגש הוא עושה זאת יפה, אבל רוב הזמן נדמה כאילו לא באמת נעשה שימוש ביכולות שלו. פרס יפה, ולא מפריעה, אבל נדמה כאילו היא מפחדת לזוז, כדי לא לשבור את השלמות. חסרה גם קצת אינפורמציה לגבי הקשר ביניהם. סיפור אהבה עם הפרש גיל גדול בדרך כלל יושב על כימיה מאוד גדולה בין שני הצדדים. כל זכר לכימיה כזו לא מופיע בסרט, והצופה נותר עם ספקולציות בלבד לגבי מה בדיוק עושים שני אנשים שונים כל כך ביחד.

אורנה פורת ורמי הויברגר לעומת זאת מפגינים קצת יותר ביטחון, ומצליחים לבדר כשהם על המסך. פורת חדה כתער, וגם הטקסטים שלה כתובים טוב יותר מאשר הטקסטים של שאר הדמויות. אולי כי היא היחידה שמדברת כדי להגיד דברים, ולא כדי להסתיר אותם. גם סוהיל חדד כריזמטי, בתפקיד חברו הטוב של אילן.

צור כבר הוכיח את עצמו בטלוויזיה כבמאי עם יכולות ("הבורגנים", "בטיפול", "המשרד" והרשימה עוד ארוכה), אבל בסרט הזה הוא לא מצליח להפיח חיים בתסריט, שכשלעצמו אינו מספק. יש מקרים בהם למרות שלכאורה הכל יושב במקום, משהו חסר. אולי העובדה שהסופרת והמחזאית עדנה מזי"א, שעל ספרה מבוסס הספר, היתה אחראית גם לאדפטציה שלו לקולנוע, וכתבה את התסריט, מנעה ריחוק אסתטי מסויים שנדרש על מנת לגרום לסיפור שעובד כספר לעבוד גם כסרט. כי כרגע, יותר מכל דבר אחר עושה הסרט חשק לקפוץ לאולם שליד, ולראות את סרטו האחרון של שברול.