רבייה על טבעית • ביקורת: "פעילות על טבעית 2"

הסרט "פעילות על טבעית 2", אותו ביים טוד וויליאמס (אורן פלי, שביים את הראשון, מאייש הפעם את כיסא המפיק) מגיע אלינו בערך חודש וחצי לאחר שהוא עלה על המסכים בארה"ב. בסופ"ש הראשון ליציאתו גרף המותחן כ-40 מיליון דולר, הפתיחה הרווחית ביותר שאי פעם היתה לסרט אימה, כמעט פי שניים ממה שגרף "המסור 3D" שיצא שבוע אחריו. הקהל בחר ברגליים באימה חכמה, מאופקת, אווירתית ונטולת מראות זוועה כמעט לחלוטין, על פני עוד ממלכודות העינויים המורכבות של ג'יגסו.

"פעילות על טבעית" הראשון, כזכור, היה מוקומנטרי שעקב אחר הניסיון של זוג צעיר ללכוד במצלמתם את הפעילות העל טבעית המתרחשת בדירתם. כמו "פרוייקט המכשפה מבלייר" לפניו היה גם סרט זה מורכב כביכול מצילומים אותנטיים אותם יצרו בני הזוג, בהם נראים אירועים משונים כמו חפצים שזזים מעצמם, אנשים שהולכים מתוך שינה כאחוזי דיבוק, אותם כולנו מכירים מסרטים כמו "מגרש השדים" או "פולטרגייסט". היופי בסרט היה בעובדה שהוא היה נטול אפקטים או איפור כמעט לחלוטין, נעשה בתקציב זעום, אבל הגיע לתחושת מציאות חזקה לא פחות מבסרטים דומים, עליהם נשפך הרבה יותר כסף, והיה מפחיד ומקפיץ אפילו יותר מהם.

עלילת ההמשכון הנוכחי מתרחשת בדירתה של כריסטי, אחותה של קייתי, שהיתה גיבורת הסרט הקודם, ומתחילה שבועות ספורים לפני שהאירועים המתוארים ב "פעילות על טבעית" הראשון מתרחשים. לאחר שכריסטי ובני משפחתה חוזרים לביתם ומוצאים את כל החפצים שלהם מפוזרים על הרצפה הם חושדים כי ביתם נפרץ ומרכיבים מערכת מצלמות אבטחה. הסרט מצולם מנקודת המבט של המצלמות הללו, ומדי פעם גם של מצלמה ידנית אותה מפעילה אלי, בתה של כריסטי.

תת נודע

דרך המצלמות הללו חווה הצופה לא מעט אירועים להם בני המשפחה לא מודעים, כמו גם את ההיתקלויות של דיירי הבית עצמם עם מקרים מקפיאי דם של דלתות שנסגרות ללא סיבה, מגרות מטבח שקופצות החוצה, ושאר מיני עמלק. למרות שמדובר בשחזור של אפקט אותו ראינו כבר כמה פעמים האפקטיביות שלו עדיין מרשימה. מבלי להראות כמעט כלום מצליח הסרט לייצר מתח לא רגיל מכוח הציפייה לאירועים, ולא מכוח האירועים עצמם. סטיבן שפילברג, שתמיכתו היתה אחד הגורמים המרכזיים להצלחת הסרט הקודם, נוכח הפעם יותר כמקור השראה, וכמה רגעים בסרט מושפעים מאוד מסצנות בסרטים כמו "מפגשים מהסוג השלישי" אותו ביים, ו "פולטרגייסט" אותו הפיק (ויש אומרים שבפועל גם ביים)

אחד הפרדוקסים של סרטי האימה הוא הצורך לייצר חוקיות מסויימת  והיגיון פנימי באירועים שהם לא הגיוניים בהגדרתם, על מנת לתת לגיבורים פעולה כלשהי, למרות שכל חוקיות כזו באופן אוטומטי הופכת את ההתרחשות למפחידה פחות. גם הפעם העלילה המסורבלת משהו יוצרת תחושת אימה קצת פחות חזקה בדיוק מהסיבה הזו. כוח דמוני חסר צורה, מניעים או שם הוא מפחיד הרבה יותר מאשר כוח דמוני עם מטרה מוגדרת, שיש דרך מסוימת להתגבר עליו. מצד שני תחושת המציאות נשמרת על ידי קשר עלילתי הדוק בין שני הסרטים, ואפילו קיימת כאן מקוריות מסויימת בדרך אותה הגו התסריטאים לקשר בין הסיפורים. אירועים אותם ראינו בסרט הקודם מקבלים משמעות קצת שונה בעקבות הצפיה בסרט החדש, וזה לא מובן מאליו.

כמובן שקשה להשתוות למינימליזם המזהר של הסרט הקודם, אבל אין ספק גם שמי שנהנה אז ייהנה גם הפעם. כל הטריקים שהיו אז קיימים גם כאן, ויותר מהם. והפעם יש יותר דמויות, יש כלב ויש תינוק, כך שלכוח הדמוני חסר השם יש הרבה עם מה לעבוד. ואגב, העובדה שמדובר בסרט האימה השלישי שעולה בארץ בחודש האחרון אחרי "פחד מצלמים" ו"כלבת" מרמזת על סוג של פעילות על טבעית גם בתחום ההפצה בארץ. מי ייתן וגם לה יהיו הרבה סיקוולים.