גבר משום מקום • ג'ון לנון בקולנוע

הדימוי הרווח של ג'ון לנון בתודעה הקולקטיבית מורכב מכמה שכבות של אינפורמציה. מעל לכל ניצבת המוזיקה שלו, הביטוי המרוכז והמעוצב ביותר של עולמו הפנימי, כפי שהוא עצמו הגיש אותו לעולם. רמה אחת מתחת אפשר למצוא את לנון האדם כפי שהוא מוצג בתקשורת - בראיונות ובכתבות בעיתונים. אבל מלבד מקורות האינפורמציה הסטנדרטיים הללו, היו כמה ניסיונות לייצר ייצוג קולנועי של לנון כפי שהוא נקלט דרך מצלמתו של מתבונן מבחוץ - במאי קולנוע, עם תפיסה משלו לגבי מי הוא לנון, מה הוא לנון, ומהי צורת ההסתכלות הנכונה עליו.

שני הגיחות הראשונות של הביטלס למסכי הקולנוע היו בסרטי הקונספט הפסיכדליים של ריצ'רד לסטר "לילה של יום מפרך" ו"הצילו". החדשנות הצורנית של הסרטים הללו, והשילוב של טכניקות פורצות דרך הלקוחות הישר מהגל החדש הצרפתי, היו אמנם מאוד מסקרנים אבל הסיגנון הקיצוני שעברו הביטלס לא הותיר יותר מדי מקום לאינטרפרטציה לגבי האופי האמיתי שלהם. הסרטים הללו היו סוג של ביטוי ויזואלי ליצירתם של הביטלס ולתחומי העניין שלהם - הדימוי של ג'ון (וגם של האחרים) במסגרתם היה שטוח. לנון היה פיקח, מקסים, משעשע, נטה להשתטות, אבל נותר בגדר פרפורמר בכל רגע נתון, ולא סיפק הצצה אל עולם אישי יותר.

דמותו של ג'ון על המסך הפכה ערטילאית אפילו יותר בסרט "צוללת צהובה", בו לא זאת בלבד שג'ון כמעט ולא הופיע כלל, הוא, כמו שאר החברים בלהקה, אפילו לא דובב את דמות האנימציה שהיתה מבוססת עליו. שוב נותרו מעריציו בערפל לגבי ג'ון עצמו, האדם הפרטי.

החייל האמיץ ג'ון

"How I Won the War", סרט מלחמה סאטירי בו כיכב ג'ון  ללא שאר חברי הלהקה, היה סוג של צוהר אל משהו קצת אחר. מלבד הבחירה של ג'ון להופיע בסרט לבדו, שכבר מרמזת על אינדיבידואליות ופירוד מהביטלס, גם העובדה שמדובר בסרט אנטי מלחמתי מהווה סוג של רמז לפעילותו הפציפיסטית של לנון בשנים שלאחר מכן. הסרט הוא אמנם סרט עלילתי לכל דבר, המספר את סיפורו של חייל נאיבי ואידיאליסטי בתקופת מלחמה, סוג של שוייק מודרני, אבל בכל זאת יש הרבה מה ללמוד ממנו לגבי מי הוא ג'ון - גם אם הייצוג על המסך עצמו רחוק להיות השתקפות מדויקת שלו. אידיאליזם ותמימות שגובלות בילדותיות הן בהחלט תכונות שהפכו להיות מאוד מזוהות עם ג'ון בשנים שלאחר הסרט.

דווקא בסרטים שנעשו על חייו של ג'ון שבהפקתם הוא עצמו לא השתתף ניתן למצוא גרסאות קצת יותר מסקרנות לחייו ופועלו, כשהדוגמא הכי בולטת היא כמובן הדוקומנטרי "ג'ון לנון: דמיין" שנעשה על ידי אנדרו סולט בשנת 1988, שמונה שנים לאחר רצח לנון. יותר מכל דבר אחר, "דמיין" אחראי על הדימוי של לנון כפי שאנו זוכרים אותו כיום. זהו הסרט שחשף דור שלם של אנשים לפעילות הפוליטית של ג'ון, למסיבת העיתונאים במיטה, למערכת היחסים עם יוקו, לסופ"ש האבוד בלוס אנג'לס, ולכל הדברים מהם מורכבות שנות השבעים של לנון. כפי שמרמז שם הסרט, הוא הציג את לנון כסוג של מנהיג רוחני במובן העמוק יותר של המילה, והיה בסופו של דבר סרט מאוד אוהד.

לא ביוגרפיה

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1991, הופיע סרט עלילתי קצת פחות מוכר, בו הופיע לראשונה לנון על המסך כשהוא מגולם על ידי מישהו אחר. הסרט " The Hours and the Times" של כריסטופר מונק היה שיחזור מדומיין של חופשה משותפת אליה נסעו לנון ובריאן אפשטיין בברצלונה בשנת 1963. מערכת היחסים בין אפשטיין, שהיה הומוסקסואל, ללנון, מוצגת בסרט כמתוחה מאוד מהבחינה המינית, והסרט, שמשתייך לגל סרטי אינדי קוויריים שפרח בתחילת שנות התשעים, מכיל גם סצנה מינית ביותר בה השניים מתמזמזים באמבטיה. האם משהו מזה קרה במציאות? זה פחות משנה. מה שמעניין זה הדרך בה הופקעה דמותו של ג'ון לטובת מסר אישי. איאן הארט מגלם בסרט את ג'ון לנון, ודיויד אנגוס את בריאן אפשטיין.

הסרט "בקביט", שהופיע בשנת 1994, היה פחות מקורי ונועז, גם בגלל שבחר באותו השחקן, איאן הארט לשחק את לנון, וגם בגלל שהיה היסטוריה קצת יותר סטנדרטית של תקופה פחות מוכרת בהיסטוריה של הלהקה. הסרט עוסק בסטיוארט סטקליף, שהיה הבסיסט של הלהקה בתקופה בה הופיעו בהמבורג בתחילת דרכם. מערכת היחסים בין סטקליף, שנראה כמו ג'יימס דין, לבין ג'ון, מתוארת גם הפעם כמכילה הומו ארוטיות מסויימת, אם כי פחות מובהקת מאשר בסרט של מונק. ג'ון מתפקד בסרט כזרוע היותר יצרית ונועזת בביטלס. הוא זה שנמשך אחר סטקליף הארטיסטי, ומתעקש כי הוא ישאר בלהקה למרות חוסר כישרונו הברור, אותו הוא עצמו אינו מכחיש.

דרך ללא מוצא

לפני שנה עלה על האקרנים סרט נוסף העוסק בחייו של ג'ון לנון לפני שהביטלס התפרסמו, "נער משום מקום", של הבמאית סם טיילור-ווד. הסרט עוקב אחר ג'ון לנון הצעיר, המגולם על ידי ארון ג'ונסון, אחר הקמת הלהקה הראשונה שלו, וההתפתחות שלה בסופו של דבר לביטלס. הסרט מעניין מהבחינה של חייו האישיים של ג'ון, שמקבלים הרבה זמן מסך. מערכות היחסים של ג'ון עם אמו ג'וליה, ועם דודתו מימי, כמו גג המפגש עם פול מקרטני הופכים את ג'ון לדמות עגולה הרבה יותר, איקונית הרבה פחות, ובסופו של דבר הרבה יותר נגישה ואנושית.

למרות התחושה שיש לרבים מאתנו, בעיקר אלו מבינינו שנדבקו בביטלמניה הנצחית, כי אנו מכירים את לנון מצוין, וכי חשוב מזה, הוא מכיר את הלבטים, הפחדים והתשוקות שלנו יותר טוב מכל אחד אחר, ומבטא אותם בצורה מושלמת דרך המוזיקה שלו, למעשה עולמו הפנימי לנצח יהיה סוג של תעלומה. יש סוג של אמת קודרת בעובדה שדווקא אדם שנתן את עצמו לקהל שלו בצורה כל כך גורפת נותר בעצמו בתוך סוג של קונכיה סגורה,  ולא ניתן לחדור אליה על מנת להחזיר לו טובה כנגד טובה. בסופו של דבר, למרות ששוב ושוב חוזרים קולנוענים לנתח ולפרשן את חייו, ג'ון לנון תמיד יוותר קצת תעלומה, והבאר ממנה הוא שאב את ההשראה שלו, את האנרגיה שלו, ואת התובנה שלו, שגרמה לו לכתוב בגיל 20 שירים שירגשו עד דמעות אנשים בכל העולם ובכל הגילאים שנים אחר כך, תיוותר לנצח נגישה לו ולו בלבד.