מגה בעיר • ביקורת סרט: "מגה מוח"

דמות הארכי-נבל של עולם הקומיקס היא לא פעם מעניינת הרבה יותר מדמותו של הגיבור עצמו. צריך רק להיזכר בלקס לות'ור של סופרמן או בג'וקר של באטמן כדי להבין כי לבאד גאי צבעוני ומעניין קל למדי לגנוב את ההצגה לגיבור עצמו, שנוטה להיות חמור סבר ומיוסר. "מגה מוח", סרט האנימציה החדש מבית דרימוורקס מנסה למצות את הפוטנציאל המובנה בתובנה הזו כשהוא בוחר לסובב את עצמו דווקא סביב הנבל הצבעוני הזה ומספר את הסיפור כולו מנקודת המבט של הרשע. זה לא עובד - אבל לא בגלל בעיה עם הקונספט (הנחמד דווקא) אלא יותר בגלל הביצוע חסר הברק.

בדיוק כמו סופרמן, לאחר שכוכב הלכת שלו נהרס, נשלח מגה מוח הצעיר - בדיוק כמו סופרמן - אל כדור הארץ (בדיוק כמו סופרמן). שלא כמו סופרמן, מגה מוח מגלה כי לא זאת בלבד שאין לו כוחות מיוחדים, הוא גם לא החייזר היחידי שמגיע לכדור הארץ, וכי למטרומן, המתחרה, דווקא יש כוחות על - והוא אף נראה אנושי, ולא כמו שילוב של אווטאר נטול סקס אפיל עם הוביט קירח. כצפוי, מטרומן הופך לסופר גיבור סלב, ומגה מוח מקטלג את עצמו בלית ברירה לתפקיד הנבל. הוא אמנם מעמיד פנים שהוא נהנה מזה, אבל בתכלס - הוא גם לא מספיק טוב בזה וגם טוב מדי בשביל זה.

אבל למרות הבסיס העלילתי הרעוע, שנובע מהעובדה שלאף רגע הצופה לא מאמין כי ילד טוב כמו מגה מוח יכול באמת לפגוע במישהו, הסרט ממשיך הלאה. מגה מוח מצליח בדרך נס להתגבר על יריבו ולהשתלט על מטרו סיטי, אבל תחושת ריקנות מכלה אותו כשהוא מבין כי ללא אויב, קיומו חסר משמעות. הפיתרון שהוא הוגה לדילמה הוא לייצר לעצמו אויב חדש מה-DNA של מטרומן, תוכנית שמסתבכת כשהאויב החדש מתגלה כנטול תכונות האופי הנדרשות לסופר גיבור.

לוזר וקלארק

הסרט הוא כמובן ציטוט אחד ארוך מ"סופרמן", אבל קשה להרגיש כלפי מגה מוח את החיבה אותנו חשנו כלפי לות'ור. מכיוון שלרגע לא ניתן להאמין כי הוא באמת מרושע, ההצדקה לקיומו מתפוגגת. בעולם מושלם מישהו כמו טים ברטון היה מביים את הסרט הזה ומאפשר להשתלטות של מגה מוח על מטרו סיטי להיות חגיגה אמיתית של אופל והומור שחור. וכן, אפשר לעשות את זה מבלי לפגום בדירוג הגילאים של הסרט. אבל מגה מוח פשוט לא מרגיש מספיק מסוכן כדי שהסרט הזה יהיה מעניין. זה לא מרגיש הגיוני כשהוא מנסה לעשות רע וזה נראה אפילו פחות הגיוני כשהוא מצליח.

כתיבת העלילה החובבנית הייתה יכולה להיות נסלחת יותר לו הבדיחות היו מצחיקות, אבל גם כאן הסרט מחוויר לעומת סרטים דומים מהשנים האחרונות, כמו "גשם של פלאפל" המצוין, "משפחת סופר-על" המעולה, או "חייזרים נגד מפלצות" הסביר בהחלט. האזכורים הסטנדרטיים מעולם תרבות הפופ שהפכו כבר לסוג של מוסכמה של הז'אנר אמנם קיימים כאן, אבל השימוש בהם הוא חסר דמיון או מעוף. גם דמויות המשנה בינוניות, ומלבד סצנת תעופה חביבה מדי פעם גם סצנות הפעולה לא מצליחות להרשים. הסרט נראה חצי אפוי, הקצב שלו נמוך והוא לא מכיל כלום מהאווירה המופרעת והססגונית שסרטי אנימציית תלת ממד יודעים לפעמים לייצר. וויל פארל, בראד פיט וטינה פיי מדבבים, אבל אף אחד מהם לא מתבלט.

מי שכן מתבלט הוא ג'ונה היל, שמדבב את דמותו של האל, למעשה הנקודה החיובית היחידה בסרט. למרות שהסרט נכשל בכמה חזיתות מרכזיות, עם האל הוא דווקא הצליח, מבלי להתכוון, לממש את כוונותיו ולייצר ארכי-נבל ראוי. כשמגה מוח בוחר להפיח כוח על אנושי באדם רנדומלי על מנת לייצר לעצמו אויב חדש, הוא בוחר בהאל, ג'ינג'י מכוער ומחוצ'קן שנדחה באופן חוזר ונשנה על ידי הדמות הנשית בסרט, רוקסן. ברגע שהאל מקבל את כוחותיו, הוא מנצל אותן באופן מיידי על מנת לפשוע. האל הוא כל מה שמגה מוח איננו. הוא אנושי, נוגע ללב, ומתוסכל מספיק על מנת להיות באמת מרושע. באותו עולם מושלם שהוזכר קודם, אולי האל יהיה הגיבור של הסרט. הוא בטח יעשה עבודה טובה יותר מאשר מגה מוח חסר האופי.