ציר לחץ • ביקורת: "אל תלחצי אני בדרך"

השילוב של קומדיה וסרט מסע מעסיק את הבמאי טוד פיליפס עוד מסרט הפריצה שלו, "טרמפ לקולג'" ("Road Trip"). גם הלהיט המפתיע שלו מהשנה שעברה, "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", פלירטט עם הז'אנר, ובסרטו החדש, "אל תלחצי אני בדרך", הוא ממשיך בכיוון דומה. אבל שלא כמו בסרטיו הקודמים, שהיו קומדיות פרופר, הפעם נדמה כי הדחקות מפנות את מקומן לטובת גוון טיפה יותר דרמטי. עד כמה שזה ניתן בסרט בו מככב הקומיקאי ההזוי זאק גאליפיאנאקיס, "אל תלחצי..." הוא דרמה, ולמרות שהוא מצחיק די הרבה פעמים, מה שמניע אותו הוא לא הרצון להפיל מצחוק כמו חקר מערכת היחסים המשונה שנוצרת בין שני אנשים שונים לחלוטין.

רוברט דאוני ג'וניור משחק את פיטר היימן, ארכיטקט, שנוסע ללוס אנג'לס כי אשתו עומדת ללדת. גאליפיאנאקיס מגלם את אית'ן טרמבליי, שחקן בתחילת דרכו שנוסע להוליווד על מנת לפצוח בקריירה בטלוויזיה. המפגש בין שני ההפכים מוביל לתקרית לא נעימה בעקבותיה נאסר על שניהם לעלות על טיסות, והם מוצאים את עצמם תקועים אחד עם השני במכונית כל הדרך לווסט קוסט למרות שהם מעולם לא נפגשו.

היימן, המיושב יותר מבין השניים, מתקשה להכיל את האישיות הפתטית והאקסצנטרית של טרמבליי, וחווה התקפי זעם כלפיו בתדירות גבוהה. טרמבליי הילדותי לעומת זאת הוא חסר מודעות עצמית לחלוטין, ומפתח סוג של תלות בהיימן, המבוגר והאחראי ממנו. ככל שהסרט מתקדם מבחני הסבלנות בהם מעמיד טרמבליי את היימן הולכים והופכים קיצוניים יותר, ובמקביל הקשר ביניהם מתהדק עד כי הם הופכים לחברים של ממש.

האב, הבן והאשה שיולדת

ההומור של הסרט נובע מהאבסורדיות במעשיו של טרמבליי שמודגשת על ידי התגובות הצוננות של היימן. אבל הסרט קצת יותר מתוחכם מזה, מכיוון שמבעד לחזות הבלתי נסבלת של טרמבליי ניתן להבחין בכל זאת בכמה תכונות אופי בהן הוא עולה על היימן. למרות תחושת העליונות של היימן יש לו הרבה מה ללמוד מטרמבליי. קיימת גם סימטריה ביניהם שנובעת מהעובדה שטרמבליי איבד את אביו כמה ימים לפני שהסרט מתחיל (הוא נושא עמו את עפרו בקופסת קפה, מה שמהווה את מהראנינג גאגס של הסרט), והיימן עומד להפוך לאב בעצמו כשהוא יגיע ללוס אנג'לס. כל אחד מהם מתמודד עם השינוי ועם פרץ הרגשות שהוא מביא עמו דרך ההיתקלות עם השני. היימן הוא כמובן דמות האב האחראי, וטרמבליי - התינוק המגודל.

אם כל זה נשמע כמו אובר אנלייזינג של מה שהוא בבסיס קומדיה, זה נובע מהדרך בה הסרט מתייחס אל עצמו. למרות ההבדלים הברורים הסרט מזכיר את "קאובוי של חצות" של פיטר בוגדנוביץ', את "זרים בגן עדן" של ג'ים ג'רמוש ואת "48 שעות" של וולטר היל, סרטים שהיו מבוססים על כליאתם של שני טיפוסים שונים לחלוטין בתוך גבולותיו של מסך אחד. פיליפס נהנה לאפיין את שתי הדמויות כהפכים, ולראות כיצד הם מתנהגים. זה פשוט, וזה די יפה בסופו של דבר, בעיקר בגלל הכריזמה של השחקנים.

רוברט דאוני ג'וניור מעורב כרגע בשניים מהפרנצ'יזים המצליחים בעולם - "שרלוק הולמס" ו"איירון מן", כך שלראות אותו בתפקיד אנושי יותר הפך להיות נדיר למדי. "אל תלחצי..." נותן לו את האפשרות להתבטא, נותן לו זמן מסך בשפע, בבגדים אזרחיים ולא בתחפושת, מול שחקן מוכשר אחר וסיטואציה קונסטרוקטיבית. והוא מקסים. היימן שלו הוא קצר רוח, יומרני, מלא חשיבות עצמית, בטוח בצדקתו, אבל בסופו של דבר, מתחת להררי הבולשיט, אדם טוב.

גאליפיאנאקיס הולך והופך פרצוף מוכר יותר ויותר, ולמעשה תפקיד הזה הוא פסגת הקריירה שלו נכון להיום. עד עכשיו הוא היה מלוהק אך ורק לתפקידים קטנים, והפעם הוא מוכיח כי יש לו אורך נשימה וכי הוא יכול להיות מצחיק ומעניין לאורך סרט שלם. הוא מאפיין את דמותו במספיק עדינות על מנת שלא למצות אותה מהר מדי, ומצליח לעורר אמפטיה למרות המוזרויות הפסיכיות שלו.

כולם רוצים להיות וודי אלן

הסרט אינו מתיימר להיות יותר ממה שהוא. לא מדובר כאן בסרט עם מסר חברתי, וגם הקשר בין הצמד, שלרגעים כן פורט על מיתרי הלב, נותר בכל זאת קשר גברי נטול סנטימנטליות יתרה (חרף ההתנהגות הנשית של טרמבליי, וההומוסקסואליות המרומזת שלו). כיף לראות סרט שלא מוצא לנכון להסביר את עצמו ולתרץ את עצמו. הקיטלוג של הסרט כקומדיה מאפשר לו למעשה לוותר על המניירות של הדרמה, ופשוט להיות אחת מבלי לצעוק את זה. אין כאן את הקשר הרומנטי האובליגטורי, אין כאן את הדמעות, ולמרות שיש כאן רגעים בהם הגיבורים נפתחים אחד אל השני ומתקרבים, אין כאן את תחושת השמאלציות שבדרך כלל מלווה רגעים כאלו.

מה שיש כאן זה פשוט תרגיל מאוד מוצלח בעבודה עם שחקנים, בסרט שהוא בסופו של דבר מינימליסטי למדי. "אל תלחצי..." מגניב לתוך הוליווד בדלת האחורית ז'אנר שמזוהה בדרך כלל עם אינדי, ועושה את זה בשקט ובאלגנטיות. כדאי לשים עין על פיליפס, כי יש סיכוי שעם הזמן הוא עומד להפוך להיות קול קצת יותר משמעותי ובוגר ממה שהוא היום. הוא כבר הוכיח את עצמו בשורת קומדיות מעולות, ונראה כאילו הוא מחפש מקום להתפרש אליו. האם הוא יצליח לעשות וודי אלן ולקפץ מז'אנר הקומדיה לדרמה? מה שבטוח זה שאם זו הכוונה שלו, הסרט הזה הוא בהחלט צעד לכיוון הנכון.