גברים בגטו

רק בשנות השישים התחילו לדבר באופן רציני על שואת יהודי אירופה. עד אז, הנושא היה כל כך מאיים, וזכרונות מלחמת העולם השניה כולה היו כל כך טריים, שאף אחד לא ממש רצה לומר כלום על השואה. מדינת ישראל הייתה שבויה במיתוס הצאן הגלותי שהלך לטבח, והעדיפה להתמקד במיתוס הצבר החסון. העולם הרחב, מנגד, עדיין ליקק את פצעיו שלו ולא רצה לעסוק בנושא כל כך מחריד, ואף חש אשמה על האנטישמיות שהייתה פופולארית גם בקרב בעלות הברית שלפני המלחמה. יהודי העולם יישרו קו עם ההתעלמות הכללית, והעדיפו להדחיק.

ואז בא יהודי נמוך ונועז בשם מל ברוקס. בשנת 1968, בה היחס לשואה עדיין היה אפוף אשמה, קדושה ורצינות אין-קץ, צץ לו קומיקאי אלמוני ויצר סרט שמתייחס לנאציזם ולהיטלר באופן כל כך פרוע, שגם היום לא תתקשו למצוא כאלו שיתייחסו אליו כאל חילול קודש. הסרט אמנם לא עסק בשואה באופן ישיר, אבל העובדה שאחד מגיבורי הסרט הוא מפיק יהודי שמגלם בדמותו את החלום האנטישמי הרטוב ביותר, ובו בזמן מפיק מחזמר על היטלר, הופכת את נוכחותה בתודעת הצופים לבלתי נמנעת.

העלילה מספרת על אותו מפיק, מקס ביאליסטוק שמו (אפילו השם הוא יהודי במפגיע), החובר לרואה חשבון גוי ופרנואיד ולנאצי לשעבר שאיבד כל קשר למציאות, ומתכנן הפקת מחזה ענק על מנת לשדוד את כספי המשקיעים. העוקץ של התכנית מחייב את כשלונו המוחלט של המחזה, ומקס בוחר לעשות זאת על ידי הפקת מחזמר שאין שום סיכוי שיוכל להצליח - "היטלר באביב".

הסרט, כידוע, היה הצלחה מסחררת, שאף זכה לאחרונה לעיבוד מחודש לקולנוע, ולפני כן גם לעיבודים רבים ומגוונים לבמה. עם זאת, האובססיה של ברוקס לשואה ולנאצים לא באה על סיפוקה עם ההצלחה הגדולה של "המפיקים". כמעט בכל סרטיו ברוקס מציג לפחות דמות גרמנית או נאצית אחת, בה הוא נהנה להתעלל בשם העם היהודי לדורותיו. בפרודייה שלו על "מלחמת הכוכבים" (ועל סרטי מדע בדיוני אחרים), "ספייסבולס", החיילים מצדיעים ללורד הלמט בהצדעה נאצית (וכך גם חושפים באופן משעשע את הסאב-טקסט ההיסטורי של סרטיו של ג'ורג' לוקאס). פרט לכך, הקצינים בחללית לובשים מדים הזהים למדי האס.אס, ורודפים אחרי נסיכה יהודית מברוקלין.

בסרט "חרדה עמוקה", פרודיה היצ'קוקיאנית על בית חולים לחולי נפש, קיימת דמות של אחות גרמנייה בשם האחות דיזל, שחובבת מדים שמעוררים קונוטציות לא נוחות, והתעללויות סדיסטיות יצירתיות.

בסרטו "ההיסטוריה המטורפת של העולם", ברוקס שוב פעם מגחיך את היטלר ככוכב מחזמר, הפעם על הקרח, ואף קורץ לכיוון הצלחת סרטו הראשון.

לעומת סרטיו כבמאי, שרק רומזים לשואה, ברוקס לא ביים אך כיכב בסרט הידוע "להיות או לא להיות", קומדיה העוסקת ישירות ביהודים המצויים תחת כיבוש נאצי בפולין. בסרט הוא מגיע לאחת מפסגות הקריירה שלו כשחקן, כולל גילום על הבמה של הפיהרר עצמו, בסצנה מבריקה בה הוא זוכה לקלל את הדיקטטור המטורף פעם אחר פעם במסווה של תמיכה בו.

שורשי האובססיה של ברוקס עם הנאצים בלתי ניתנים להפרדה מאלו של יתר היהודים, אך מעניין לדעת שבצעירותו, שירת כחייל בצבא האמריקאי באירופה של מלחמת העולם השנייה. למרות שלא היה שותף בלחימה בפועל, קשה לתאר שלא נחשף ולו במעט להרס הנורא שהותירו אחריהם הגרמנים, ולשרידיה מעלי העשן של יהדות אירופה. הוא מעולם לא חשש לבטא את שנאתו לגרמנים: "אני? לא אוהב גרמנים? למה שלא אוהב אותם? רק בגלל שהם יהירים ובעלי צוואר שמן ויעשו כל מה שיצוו עליהם כל עוד זה מספיק אכזרי והרגו מיליוני יהודים במחנות ריכוז ועשו סבון מגופם ואהילים מעורם? האם זו סיבה לשנוא את הקרביים המחורבנים שלהם?", אמר פעם.

ברוקס הביא ליצירתו כמה מהתכונות הטובות ביותר של ההומור היהודי: היכולת להפוך לצחוק על מה שכולם בוכים עליו, היכולת לזהות את מה שכולם מפחדים לדבר עליו ולצעוק אותו בקול גדול, היכולת לצחוק על עצמך, ויותר מכל - האומץ לקחת גרזן גדול ולשחוט איתו את הפרה הקדושה הכי גדולה בסביבה. במובן זה, דווקא סרטו הראשון של ברוקס היה הטוב ביותר בפילמוגרפיה שלו כבמאי, ולמרות שיצר לא מעט סרטים מאוד מצחיקים, אף אחד מהם לא מצליח לעלות בנועזות, בהומור הפרוע ובאמירה השנונה על "המפיקים".

"זו כנראה הזוועה הגדולה של המאה העשרים", אמר בהזדמנות אחרת, "אין מה שניתן להשוות לכך. אז מה אני יכול לעשות? אם אעמוד על דוכן ואנאם על כך ברהיטות זה יתנדף עם הרוח, אבל אם אעשה את 'היטלר באביב', זה לעולם לא יישכח. אני מאמין שניתן להפיל משטרים טוטליטריים מהר יותר באמצעות הגחכתם מאשר בהאשמות חריפות."

>>> מיכל ישראלי בוחנת את ההומור היהודי של שרה סילברמן

>>> עמית קלינג על וודי אלן, הארכיטיפ של ההומור היהודי

>>> על ההומור היהודי הנסתר של האחים כהן