כל כלב בא יומו: 6 קטנות על "כלבת"

1. הז'אנר. למרות הדם הרב שנשפך ביער בן שמן בזמן הצילומים, למרות העובדה שמיטב השחקנים בארץ משתפדים, נקברים או סתם מתפוצצים בדרכים שונות ומשונות, ולמרות המתח שנבנה היטב ומצליח להטריד גם בעברית המוזרה, "כלבת" הוא לא סרט אימה קלאסי. אהרון קשלס ונבות פפושדו לקחו את האימה בסרט הביכורים שלהם ושמו אותה במקום שבו היא מתפקדת כמראה קולנועית לסרטים שהם אוהבים כדי שיהיה להם קל להרכיב פאזל בעזרת תתי-ז'אנרים. השניים נולדו עם מחלה ועכשיו הם מנסים לחיות איתה. קוראים לזה כלבת קולנועית, מחלה שאתה נולד איתה ואמור לנסות לחיות איתה כאילו בכלל יש לך סיכוי. ואז, בדיוק כמו בתואר ראשון בקולנוע, אתה הולך ביער בין עצים שמחביאים ממך את האור, אבל מדי פעם מקבל איזו זריקת סינוור ספק מעודדת, ספק מתסכלת. קשלס ופפושדו הם קודם כל אנשים שאוהבים קולנוע ומצליחים להוציא את האהבה הזאת החוצה דרך הומור שחור, נגיעות של פרודיה, דרמה מצמררת, מתח מורט עצבים, פילוסופיה מעוררת, וכן, על הדרך גם כמה גלונים של דם.

2. רגשות. אחד הדברים היפים ב"כלבת" הוא העובדה שבניגוד ללא מעט סרטי אימה שבהם אכפת לצופה בעיקר מהקורבן האחרון ובמקרה הטוב גם מזה שלפניו, כאן נוצר קשר רגשי בין הצופה לדמויות. יכול להיות שדווקא פה הישראליות משחקת לטובת היוצרים, כי לא נעים לראות את יעל גרובגלס, בת השכן המתוקה שמשחקת בסדרות ילדים, סובלת. לכל דמות יש סיפור, תחילה עמום ואחר כך בהיר יותר, בין אם היא רעה ובין אם היא טובה. קשה לשנוא את הרע אם הוא עצמו מעמיס מטען רגשי. שמות חיבה תמימים כמו "דובדובון" וחלומות ורודים כמו חתונה וילדים, רק מצליחים להעצים את החוויה המטלטלת שהצופים עוברים ב"כלבת". הרבה יותר מעוד סרט אימה, כבר הבנתם.

3. אפלה. יותר מפעם אחת - בעיקר בשליש האחרון של הסרט, כשאחת הדמויות נרצחת והעפר ממשיך להיערם על גופתה על רקע בשורה טובה אך נוראית - קשלס ופפושדו מנפצים את חוקי 'מה שלא רואים לא כואב'. אם בסרטי אימה אלמנט ההפתעה קיים בעיקר ברגעי המתח, ב"כלבת" הוא נוצר במקומות שמעורבים בהם רגשות, יחסים ודרמה. בעוד שהמוות שולט בעלילה של "כלבת", דווקא החיים הם אלה שרומסים אותך ומוציאים לך את הלב מהמקום. קשלס ופפושדו יצקו חיים שלמים לתוך כמה מסצנות המוות, בהם אהובה שמחכה, אישה שמבשרת, אבא שמתעלל. כל אחד מאלה מפתח סיפורים שלמים שמתחברים להם ביער.

4. נשים. הנשים של קשלס ופפושדו - ונכון שהגיוני יותר לפתוח כך פסקה בביוגרפיה של רומן פולנסקי, אבל תזרמו - ובכן, הנשים שלהם מקבלות משמעות גדולה בהרבה מהגברים. כמעט לכל דמות מחכה אישה כמעט בלתי נראית שמניעה אותו, בין אם זו חברתו של שומר היער, בת הזוג של השוטר והרכזת בתחנת המשטרה, שמתפקדות בעיקר כקול מתכתי מאחורי מכשיר הקשר או הטלפון. במידה מסוימת גם סצנת ההטרדה המינית וגם הקרב על ליבה של גרובגלס מובילים לאותה מסקנה. למעשה, נראה שלצמד היוצרים יש קטע עם נשים ואפשר להמר שההומאז' למין החזק יקבל מקום נרחב גם בסרטים המשותפים הבאים שלהם.

5. קאסט. דני גבע, בתפקיד עצום, מעניק בשר חדש למושג סליזי • לאניה בוקשטיין יש הרבה יותר מסתם גבות עבות • תתחילו ללמוד לכתוב את השם גרובגלס, כי יום אחד זה ישתלם לכם • המשקל העודף של ליאור אשכנזי מסייע בהפיכתו מעוד פרצוף יפה שיודע לשחק לחתיכת שחקן • מנשה נוי נולד להיות השחקן הטוב בישראל. נקודה • קארין אופיר ודרור קרן מגיחים לקראת הסוף בתצוגת תכלית גאונית ומרימים את איכות המשחק בכמה דרגות בעזרת פינג פונג מבריק • הנרי דוד הוא כישרון גדול בדרך להיות היבגניה דודינה של הגברים • אפרת בוימולד היא האדם שיודע להגיד "דובדובון" בצורה הכי מתוקה בעולם • בשורה התחתונה, מדובר בקאסט הטוב ביותר, מבחינת כישרון ומספר כוכבים, שידע הקולנוע ישראלי.

6. ביכורים. יום אחד, אחרי הסרט השישי המשותף, הם בטח ימצאו באיזו מגירה את העטיפה שעליה אניה בוקשטיין מדממת ויגידו לעצמם, 'פססס, איזה סרט מחורבן עשינו'. נכון, התשוקה ניכרת בכל רגע, ואיתה גם הפרפקציוניזם, אבל "כלבת" הוא לא סרט מושלם, אלא רק סרט ביכורים מושלם, כי רק הטכניקה משתבחת עם השנים, לא הכישרון. ועל כל אלה צריך לתת להם הרבה כבוד.

>>> נדבקנו: חוגגים את יציאת "כלבת"

>>> וגם: פרויקט האימה הגדול של nana10