בורחים מלידה

בבסיסו של הסרט "שלושת הימים הבאים" יש רעיון תסריטאי פרודוקטיבי. מכיוון שכולנו אוהבים מאוד לראות מבצעים לוגיסטיים בלתי אפשריים באים לידי מימוש, כמו, נניח, להבריח מישהו אל מחוץ לכלא, ומכיוון שלמרות שאנחנו חולמים על כך מעטים מאתנו באמת יעשו משהו דומה בחיים שלהם, אז דמותו של אדם רגיל, שאינו מקצוען מהוקצע, אלא סתם מורה לספרות, שמתכנן בריחה כזו כנגד כל הסיכויים, מן הסתם תהיה מעוררת הזדהות. מקורי? לא ממש, במיוחד אם לוקחים בחשבון שמדובר ברימייק לסרט צרפתי מלפני שלוש שנים. אבל תחת ידיו האמונות של הבמאי פול האגיס ("קראש"), הופך הסרט הזה להרבה יותר מסכום חלקיו, ומספק מלבד בידור גם את האקסטרה תחכום שהופך דרמת אקשן סטנדרטית לסרט באמת מעניין.

פרופסור ג'ון ברנן (ראסל קרואו) מתייאש כשהוא מבין שאשתו (אליזבת' בנקס) עומדת לבלות תקופת זמן ממושכת בכלא לאחר שהיא מואשמת ברצח. למרות שהראיות מצביעות ללא עוררין על אשמתה, ברנן מסרב להאמין כי אשתו היא רוצחת ומתחיל לתכנן את החילוץ שלה. מכיוון שאין לו כל ידע בנושא הוא נעזר באסיר לשעבר שברח מהכלא כמה וכמה פעמים (ליאם ניסן), שנותן לו כמה טיפים, ובטוטוריאלס ביו טיוב. באמת. הסרט עוקב אחר הטרנספורמציה של ברנן מאדם מן השורה לפושע ומדגיש את הדיסוננס בין שני הקטבים של חייו בהצלבה חוזרת ונשנית בין סצנות בסגנון "קרמר נגד קרמר" בינו לבין בנו, לבין סצנות בסגנון "משימה בלתי אפשרי" בהן הוא עסוק מעל הראש בתכנון בריחה מורכבת.

משימה בלתי הגיונית

 שתי שאלות שקופצות לראש במהלך הצפיה:

למה הילד של ברנן לא שואל אותו כלום לגבי המפות, השרטוטים והצילומים של הכלא שתלויים על כל הקירות של הסלון?

איך מצליח ברנן לתכנן מבצע מורכב כל כך לאחר הדרכה של שתיים וחצי דקות בלבד מצד המומחה בתחום?

למרות האוויליות הקלה שהשאלות הללו מרמזות עליה, קל להתעלם מממנה ולהנות מהסרט, מכיוון שהריאליזם מוקרב על מזבח אג'נדה תקפה למדי. הסרט מנסה להוכיח כי המציאות היא לעיתים בעיני המתבונן, ולאפיין את דמותו של ברנן כסוג של דון קישוט מודרני. הראיות, עורכי הדין, משפחתו של ברנן ואפילו בנו, משוכנעים לחלוטין כי אשתו רוצחת, ובכל זאת ממשיך ברנן, שרואה את המציאות אחרת מהם, להתעקש על גרסתו. קיימת כאן ביקורת על מערכת החוק האמריקנית, ללא ספק. אבל קיים כאן גם משהו מעבר - קיים כאן ניסיון לייצר פרנויה על ידי הדגשת ההיתכנות של סיטואציות כאלו, ובסופו של דבר להצביע על הסובייקטיביות של הקיום. מישהו כאן כיוון קצת גבוה, ואולי גבוה מדי. האם זה באמת נכון לתלות את כל המסרים הללו על תסריט שבסופו של דבר הוא קצת שבלוני? מעניין לראות את סרט המקור הצרפתי ולהשוות, כדי לראות אם הדברים הללו באמת נובעים מהסיפור, או שהם נובעים מפול האגיס.

מורן אטיאס גיסתנו

ראסל קרואו כריזמטי כרגיל, אם כי לאחר הממזריות החביבה שלו ב"רובין הוד" קצת חבל לראות אותו שוב בתפקיד חמור סבר וכואב של גבר שמאבד את היקר לו מכל. הוא כבר עשה את זה די הרבה, לא? אליזבת' בנקס היא לא יותר מבסדר, אבל היא לא מפריעה, והילד טיי סימפקינס יפה ועצוב. גם אוליוויה וויילד ("האוס") נמצאת כאן בתפקיד קטן וחסר ייחוד, כמו גם בריאן דנהי (ההוא מ "קוקון" בשבילכם), בתפקיד אביו של ברנן, וכמובן, מורן אטיאס בתפקיד גיסתו השטחית והצעקנית של הגיבור. התפקיד שלה קטן אבל היא עושה אותו טוב.   

בחציו השני של הסרט הצופה נשאב לחלוטין פנימה על ידי אחת הבריחות היצירתיות והמפורטות שנראו על המסכים בזמן האחרון, והמתח גואה. השוטרים נכנסים לתמונה ומספקים את אלמנט הלחץ, והמסך מתמלא ניידות וסוכנים בחליפות. אבל למרות הנוסחתיות הקלה מזמין הסרט בכל זאת ניתוח קצת יותר מעמיק, ובסופו של דבר הוא קרוב יותר באופיו לסרטים כמו "שאטר איילנד" או "סופר צללים", שמעלים שאלות לגבי התודעה, מאשר לסרטים כמו "הבריחה מאלקטרז" או סדרות כמו "נמלטים", שכבודם, כמובן, במקומם מונח. האגיס לא עומד לזכות בעוד אוסקר עם הסרט הזה, אבל הוא בבירור מנסה.