רק רכבת

"לא ניתנת לעצירה", סרטו החדש של טוני סקוט ("אהבה בשחקים"), הוא סרט נוסחתי במלוא מובן המילה. הסרט עוסק ברכבת שיצאה מכלל שליטה - נושא שחוק בצורה מכאיבה. כבר ראינו סרטים על כלי רכב לא ניתנים לעצירה שגם נמצאים בסכנת התפוצצות ("ספיד"), ראינו סרטים על רכבות ללא נהג ("רכבת אל החופש"), ואדם הרץ על גג רכבת הוא אחד האימג'ים הקולנועיים השחוקים ביותר, כך שמלכתחילה נכנס הצופה לסרט בסקפטיות מסוימת לגבי היכולת שלו להפתיע, לחדש ולרענן במסגרת הז'אנר. גם העובדה שסרטו האחרון והבינוני של סקוט, "חטיפת הרכבת התחתית 123", עסק גם הוא ברכבת (וגם בו כיכב דנזל וושינגטון), גורמת לפיהוק בלתי רצוני עוד לפני שהסרט מתחיל. אבל באופן ראוי להערכה, סקוט לא מנסה להמציא את הגלגל אלא פשוט לגלגל אותו הלאה, ומייצר סרט אסונות מסורתי, סבנטיזי, פשוט ומצוין.

הסרט עוסק ברכבת עמוסה בחומרים דליקים שנוסעת ללא נהג ובמהירות גבוהה, לקראת אסון כמעט ודאי - ובמאמצים של שני נהגים אמיצים להציל את המצב. הראשון, קולסון (כריס פיין, הזכור מתפקידו כקפטן קירק ב"מסע בין כוכבים"), הוא קונדוקטור צעיר וירוק, שקיבל את תפקידו בעזרת קשרים, וצריך להוכיח את עצמו בפני הנהגים הותיקים, ובפני אשתו, שהוציאה נגדו צוו הרחקה בעקבות התקף קינאה שיצא מכלל שליטה. השני, בארנס (דנזל וושינטון), הוא נהג קטר ותיק, שרואה בקולסון וצעירים כמותו את הסיבה לכך שרבים מחבריו מאבדים את עבודתם.

התחנה הבאה: שנות השבעים

ויזואלית, הסרט מרהיב. סקוט מכניס לכל שוט שני מסוק או שניים שחגים בזוויות מסוכנות סביב הרכבת, מטרים ספורים מעל האדמה, כך שרוב הזמן הפריים מרגיש דינמי ועמוס. טכניקת הצילום והעריכה התזזיתית והקופצנית בה סקוט משתמש, שכוללת רעידות, שינויי פוקוס וזומים קיצוניים, אמנם קצת התיישנה עם הזמן - אבל סקוט, שהיה בין ממציאיה, מפיח בה רוח חיים בזכות הצילום המצוין. גם הסאונד מרשים מאוד, ולא מעט מהמתח בסרט נובע מהנקישות, החריקות והשעון מחריש האוזניים של הרכבת.

השחקנים עצמם משכנעים ומדויקים, כשתסריט מהוקצע ומאופק מאפשר להם לשמור על רמת אמינות גבוהה ממש עד השניה האחרונה. הסרט לא חוסך מהדמויות סיפורים אישים ומניעים רגשיים, אבל לא נגרר למחוזות שמאלציים יותר ממה שנדרש. הם אומרים ועושים בדיוק את המינימום הנדרש על מנת לייצר את ההזדהות המספקת, בדיוק מה שבונה את הצמרמורת הנדרשת בסוף הסרט, אבל לא חורגים מזה במילימטר. וזה יפה.

הכינו כרטיסים לבדיקה

מדי פעם מתגנבת התחושה כי דרך הפעולה בה נוקטים הגיבורים קצת מסבכת את המבצע שלא לצורך, וכי למעשה הפיתרון של המשבר בסופו של הסרט היה יכול להתרחש באותה מידה גם בתחילתו. הסרט אמנם מבוסס על אירועים אמיתיים, כך שיש כתובת מוחשית לתלונות האלו, אבל זה לא הופך את הפעולות עצמן לפחות אוויליות.

אבל עדיין, מדובר בסרט מרשים ומבדר. סקוט שוב מוכיח כי כשהוא מגובה בתסריט טוב, וכשהוא לא מנסה לקפוץ מעל הפופיק, הוא יודע לספק בידור טוב ואיכותי. ברגעים החזקים שלו, כשהמתח מתגבר, סקוט מצליח לעשות בדו מימד סטנדרטי לגמרי, בלי רובים ובלי אקדחים, את מה שלא מעט במאים לא מצליחים לעשות גם עם פצצות אטום, שלושה מימדים, אנימציה ממחושבת וכל שאר האגפים של ארסנל הטריקים ההוליוודי ההולך וגדל.