היפה והחנון

סדרת סרטי הפנטזיה הפופולריות ביותר מאז "שר הטבעות" עומדת סוף סוף להסתיים, ונראה שהמפיקים כל כך חוששים מאובדנה של האווזה הקסומה מטילת ביצי הזהב, שאת הפרק השביעי והאחרון בסדרת סרטי הארי פוטר הם בחרו לחלק לשניים. קשה לדעת אם עיבוד הספר האחרון בסדרה (שדווקא אינו הארוך ביותר בה) לשני חלקים שונים הזיק או הועיל ליצירה הקולנועית. מה שברור הוא שהחלק הראשון מבין השניים, "הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 1", לא מצליח להגיע לרמתם של הסרטים הטובים בסדרה.

בסרט אנו פוגשים את שלושת חברי הילדות מהוגוורטס, הארי פוטר (דניאל רדקליף), הרמיוני (אמה ווטסון) ורון וויזלי (רופרט גרינט), בסוף גיל ההתבגרות. הארי עומד להפוך לבן 17, והוא וחבריו כבר לא לומדים בבית הספר לקוסמים, שהיה הלוקיישן המרכזי לסרטי הסדרה עד כה. לאחר מותו של מורו ורבו של הארי, דאמבלדור, המשימה לעצור את השתלטות אדון האופל, וולדמורט (ראלף פיינס) נותרת על כתפיו הצנומות של תלמידו הצעיר. חבריו מתגייסים לעזרתו, בעוד תומכיו של אדון האופל משתלטים על ארץ הקוסמים ומייסדים משטר סמי-פשיסטי וגזעני. הקוסמים הצעירים יוצאים למסע שמטרו מציאתם והשמדתם של ארבעת ההורקרוקס שנותרו שלמים מאז הסרט הקודם - חפצים קסומים שלתוכם יצק וולדמורט את נשמתו, ושעם השמדתם ימצא את מותו.

הבעיה המרכזית עם "אוצרות המוות, חלק 1" היא שנראה שלא ברור אם יוצרי הסרט (הבמאי הוא דיוויד ייטס, שביים את שני הסרטים הקודמים בסדרה) מתייחסים לקהלם כאל ילדים קטנים או כאל בוגרים. זה לא שהסרט מציג את מצב הביניים המבולבל של גיל ההתבגרות אותו חווים גיבוריו, מה שדווקא היה יכול להיות מעניין, אלא שנראה שלעיתים הוא מכוון לקהל הילדים, ולעיתים לקהל הבוגר, וכך מאבד את שניהם. מצד אחד הסרט שופע בדיחות ויזואליות ומילוליות שמכוונות בבירור לקהל צעיר, אך מנגד, הוא כולל כמה סצנות מפחידות מדי, או מיניות מדי, לילדים קטנים.

טיפ להארי: קח אותה להפלגה במג'יק 1

האמת היא שגם לקהל הבוגר לא כדאי לפתח תקוות - למרות המתח מיני המרומז בין הארי להרמיוני, לא תזכו לראות את אמה ווטסון עירומה, או לשמוע את דניאל רדקליף גונח. יתר על כן, גם אם בתחילת הסרט תזכו לראות מרדף מטאטאים מבוים היטב בתוך כביש מהיר בלונדון, במהלכו תיאלצו לסבול לא מעט יצורי קסם קטנים וחמודים, שעוצבו במיוחד על מנת להפוך למרצ'נדייס.

לבסוף, גם הקהל הצעיר וגם הקהל הבוגר יתמהו למה התכוון המשורר כשתקע באמצע הסרט כמעט חצי-שעה של נדודים בעלי אופי אקזיסטנציאליסטי, אפילו סוריאליסטי, בהם שלושת הגיבורים עוברים מאתר נטוש אחד למשנהו ברחבי האיים הבריטיים. מבחינה עלילתית, מסע נדודים זה ממצה עצמו כבר אחרי שתי דקות, כשהקהל מבין ששלושת המתבגרים בורחים משליחיו של וולדמורט. מבחינה רגשית, הוא נשאר ברמה של שלישיית מתבגרים שנמשכים זה לזה, אבל אפילו לא מורידים חולצה. מבחינה פילוסופית, היה למסע פוטנציאל מעניין דווקא, אילו באמת היה מנסה לספר משהו על המצב האנושי, אך לא נראה שזו מטרתו.

מעצבן עוד יותר שהמסע התמוה מסתיים רק בזכותו של דאוס-אקס-מכינה, פתרון עלילתי חסר הקשר או הסבר, שבזכותו מצליחים הגיבורים להשלים את אחת ממשימותיהם. לאחר מכן, הם שוב ניצלים בזכות פתרון שאינו נובע מהעלילה עצמה, אלא נוחת בקרבם כמו משום מקום (ולא ברור למה בא קודם להצילם). ייתכן שבספר המקורי תפניות אלו זוכות להסבר משביע רצון, אך בסרט "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק 1", נראה עדיף אילו היו חוסכים מאיתנו עוד כמה שוטים ארוכים של נופים בריטיים עגמומיים, ומשקיעים קצת יותר באקשן ובעיבוי העלילה.