אפקט הפח

אחד הפעלולים המשעשעים יותר אותם מבצע צוות הסרט "ג'קאס 3D" מערב כדור בייסבול שמשוגר במלוא הכוח אל עבר חלציו של סטיב-או, מהמשתתפים הקבועים בסדרה, ופוגע. כצפוי, סטיב-או מתקפל, פניו הופכים אדומים ותלמי כאב חורצים את פרצופו. הוא שוכב על האדמה ונאנח מכאבים, אבל מצליח, ברוח הסרט, להתייחס בספורטיביות לייסוריו באומרו בחצי חיוך מאומץ כי הכאב רק הולך ומחמיר. ברגע הזה מבט מסביב על הצופים באולם הקולנוע מגלה כי לפחות חציים מגוננים על מפשעתם ברפלקס חייתי, כשידם השניה מכסה את פיותיהם הפעורים. זהו המצב אליו שואפים ג'וני נוקסוויל, באם מרג'רה, הבמאי ויוצר הסדרה ג'ף טרמיין, ושאר צוות ג'קאס, להביא אליו את צופיהם.

למרות ש"ג'קאס 3D", כמו הסרטים שקדמו לו והסדרה עליה הם מבוססים, מקוטלג כקומדיה, קשה שלא לשים לב שההשפעה שלו חורגת במקצת מגבולות הגזרה הסטנדרטיים של סרטים הומוריסטיים. גם אם נתעלם מהעובדה הברורה שבקומדיות "רגילות", גם אלו שכביכול חופפות בפורמט שלהן, כמו סרטי מתיחות או רצפי מערכונים, אין כמות גדולה כל כך של רגעים בהם הצופה מרגיש בחילה או צמרמורת של גועל, לא נוכל להתעלם מנסיקת האדרנלין וההתעוותויות הבלתי רצוניות אותן אנו חווים כשאנו צופים בתגובותיהם של אנשים רגע לפני שהם חווים כאב. מהבחינה הזו, הסרט דומה יותר לסרט דוקומנטרי על חקירות שבויים מאשר לסרט קומי. והעובדה שמדובר בפעלולנים מקצועיים, שבחרו בעיסוק הזה, וכביכול נהנים ממנו, לא עוזרת לא לנו ולא להם.

התקשרו מגואנטנמו

קחו לדוגמא את אחד הרגעים הקיצוניים בסרט, בו קושרים סרט מסביב לעיניו של אחד המשתתפים ושולחים אותו להדביק זנב לאחוריו של חמור, מבלי להשתמש בחוש הראייה. הבחור המסכן שהעלה בגורל את הפעלול הספציפי מדדה תוך רעידות מתח בלתי נשלטות לכיוון החמור בידיעה כי הוא עומד לחטוף בעיטה כואבת להפליא ברגע לא צפוי ובמקום לא צפוי, בזמן שחבריו צוחקים על ההליכה הלא יציבה שלו. לאחר שני סיבובים הוא מבקש מחבריו את הרשות לא לעשות זאת שוב בכנות מרשימה. עד כמה שהבחור מקצועי ומיומן, גם בשבילו היה זה רגע של אימה צרופה. או לפחות כך אנחנו אמורים להאמין. האם יש הבדל בין זה לבין סרט סנאף מלבד ההסכמה של המשתתפים? האם החוויה אותה עובר המשתתף אינה עינוי לכל דבר?

הגבול בין הנאה לבין סבל הוא בדיוק הגבול אותו הסרט הזה חוקר, והוא עושה זאת בצורה מקורית ומשעשעת להפליא. כמה וכמה פעמים, ברמה גבוהה יותר ופחות של אמינות, נדמה כי המשתתפים עוברים את הגבול הפרטי שלהם ומתחילים לסבול קצת יותר ממה שהם תכננו. כמו סצנת מתקפת הדבורים היזומה, או עקירת השן בעזרת חוט הדיג ומכונית הלמבורגיני. גברים מבוגרים מנסים שלא לבכות מרוב כאב על המסך על מנת לא להרוס את הכיף של הצופים ואת השוט. אם כי ברור לחלוטין כי אלו בדיוק הרגעים שלשמם התכנסנו. כיף לראות פעלול עובד מעולה, וכיף עוד יותר לראות פעלול עובד קצת יותר מדי טוב, ונותן את מנת הכאב הנוספת, ואת הערך המוסף שהיא מביאה עמה.

היי, גם צ'ארלי צ'פלין על הקו

בבסיס ההומור של ג'קאס הוא סלפסטיק. מדובר בדיוק בהנאה אותה חש צופה כשהוא רואה ליצן נופל על ישבנו או אדם מחליק על קליפת בננה. אבל, בג'קאס הגג הבסיסי הזה הועלה לדרגה של אמנות ומדע, והולך ומשתכלל כל הזמן. לא זו בלבד שהליצן מחליק על בננה, הוא גם נדרס מיד לאחר מכן על ידי עדר של באפלו'ס, כמו שקורה ברגע אחר בסרט. האם זה עדיין מצחיק? או שזה כבר הופך עצוב ומעיק?

התשובה היא שזה מצחיק בטירוף, ו-111 מיליון הדולרים שהסרט הכניס עד כה בארצות הברית מעידים שזה ממש לא נמאס, ההיפך. לא זו בלבד שהסרט הוא להיט, ושכל מי שרואה אותו צוחק ונהנה, הוא אף מספק יופי של חומר שיחה, ורוב המערכונים המתוארים בו עובדים לא רע בכלל גם אם אתה פשוט מספר אותם, מבלי לפגום בהנאה בסופו של דבר כשאתה רואה אותם. מה יכול להיות יותר טוב מזה לאפקט הפה לאוזן שהסרט מן הסתם נהנה ממנו? לא תלכו לראות בן אדם עומד מאחורי מנוע של מטוס סילון? לא תלכו לראות בן אדם בתוך בור עם נחשים? לא תלכו לראות בן אדם עובר במסדרון מלא בשוקרים חשמליים? ברור שתלכו. וזה עוד בתלת מימד.

>>> מטען הכאב: מה הסוד מאחורי ההצלחה של ג'קאס?