לביא בעירו

לעמוס לביא לא היה פרצוף של כוכב. עם קרחת והשפם הזה, שנקרא באנגלית "handlebar", כלומר בצורה של הגה אופנוע. בהוליווד יש שחקנים כאלה, שרק הסטייל והאווירה שלהם משדרים רצינות, מסירות לעבודה, לא שערוריות ועמודי רכילות. בכל תחום אפשר להיות מקצוען, ואולי באמנות זה קצת משונה להיות מסור דווקא לרעיון הזה של "לתת עבודה". אבל בסופו של דבר עוטי הצווארון הכחול בונים את תעשיית הקולנוע, כי זו באמת פשוט כך - תעשיה. עמוס לביא היה שחקן מוכר ומוערך, בקולנוע ובטלוויזיה, אבל לא בחל גם בעבודת באקסטייג' (עבד גם בתור מעצב אמנותי במספר סרטים, עסק גם בסאונד ובהלחנה). עם שלושה פרסי אופיר על החגורה, עמוס לביא עבד ועבד ועבד. הוא עבר בסרטים של כולם, של מי לא - ברבש, דיין, גיתאי, דורון צברי, עמוס קולק, אפילו ב"מינכן" של סטיבן ספילברג הוא היה.

אבל התחקות אחר עמוס לביא מעלה דברים אחרים דווקא. אי אפשר לבנות לו טייפקאסט מהתפקידים המגוונים שלו. הראיונות שעולים איתו מגיעים מתקופות שונות - אחרי אירוע מוחי שעבר ב-2003, פתאום הוא מתראיין פעמיים. טקסטים משונים, המון דיבורים על אלוהים, המראיינים כל הזמן מנסים לשבור אותו לדיבור על התמכרות לסמים שאותה השאיר שנים בעבר והוא חותר לנושאים אחרים, כאילו מתמקח על השאלות. מיומנות כזאת של צווארון כחול, נו. מצד אחד גלוי לגמרי ולא מכחיש כלום, מצד שני הכללים הם שלו.

ואם הוא אומר שהיה ושזה כבר לא רלוונטי אז זה באמת בעבר. הממלכה של עמוס לביא היא לא ארץ לזקנים. הוא מדבר באיזו שמרנות מתריסה, אנטי-בוהמיינית לחלוטין, מתעקש לעשות דווקא. איזושהי ארציות כזאת, בין החייתי לבהמי, המון יצרים אבל גם ההתעקשות על אלוהים. ויחד עם זה: ארבעה ילדים מארבע נשים. וגם: באחת הכתבות מגדירים אותו כ"סמל מין ותיק" או משהו כזה, וזה נראה לי מוזר אבל פתאום אני יכול לקבל את זה.

בכל התפקידים שלו - ואולי במיוחד באחרון שבהם, ב"כבוד" של חיים בוזגלו - רץ קו מחבר אחד, איזושהי גבריות טוטאלית, מעט זועפת, כמעט קלישאתית. דמות שאין לה יורש בקולנוע הישראלי ואולי לא יכול להיות, לא במובן האבסולוטי של לביא. זוהי דמות שכבר לא יכולה להתקיים היום, כי היא מבוססת גם על איזשהו מתח בין פריפריה למרכז, כזו שיכולה להיווצר במישהו שגדל בקרית גת והגיע לתל אביב ונשאב לתוך עולם המשחק, ורוכב גם על מטען האנרגיה שלא רוככה בתוך התבגרות עירונית.

אז כן, הוא קצת היה "לביא בעירו" עבור תל אביב, דווקא כי לא היה פיגורה עירונית, למרות שהיה שחקן ותיק ומוערך ואתם יודעים כבר את זה אם הגעתם לפסקה האחרונה פה. כמו כל המקומות המוזרים האלה שפתוחים כל הלילה ומאוכלסים בפרצופים שאתם לא מכירים, חוץ מזה שהם תמיד יושבים בהם. הכוח הזה לא היה יכול פשוט ללכת ולדעוך, וגם עם סרטן הריאות שגרם למותו בגיל 57 הוא התמודד בדממה. זה לא נהיה עניין תקשורתי. הוא עבד עד ימיו האחרונים. מעין מקצועיות כזאת שאנשים אולי חושבים שהיא לא שמורה לאמנים, כי היא מרגישה לא רומנטית, זיעה ועמל. אבל הקולנוע הוא תעשיה, ובתעשיה צריך את הצווארונים הכחולים האלה.