אבן מתבלבלת

ראו הוזהרתם: אמנם סרט בכיכובם של רוברט דה נירו ואדוארד נורטון המתהדר בשם הגברי "סטון" עשוי לעשות רושם של סרט פעולה או מתח סטנדרטי, אבל במקרה זה הדבר רחוק מאוד ממהותו של הסרט. "סטון" הוא אמנם סרט מתח, אבל הרבה יותר קרוב לקוטב המהורהר והפילוסופי של הסקאלה, ומנסה לחקור את תהומות נפש האדם. הקצב איטי ומדוד, והמוקד הוא הדמויות והיחסים ביניהם. היוצרים כיוונו לסרט שבסופו הצופים לא יוצאים עם תחושת סיפוק מיידית של ניצחון הטוב על הרע, אלא עם לא מעט סימני שאלה. עם זאת, פרט לסימני השאלה, סביר להניח שהקהל גם ייצא מהסרט עם תחושה עמומה של פספוס.

הסרט מתמקד ביחסים הסבוכים המתפתחים בין קצין מבחן מזדקן (דה נירו), לבין אסיר שבילה את שמונה השנים האחרונות בכלא באשמת רצח ועומד לפני דיון על שחרור מוקדם (נורטון). האסיר מרגיש שהוא עומד על סף איבוד שפיות דעתו מאחורי הסורגים, ומוכן לעשות הכל על מנת לשכנע את קצין המבחן בזכאותו לשחרור מוקדם - כולל שליחתה של אשתו היפהפיה והנימפומנית (מילה ג'ובוביץ' המהממת) לדון בנושא עם קצין המבחן מחוץ לחומות הכלא. בינה ובין קצין המבחן מתפתחת גם כן מערכת יחסים בלתי-שגרתית, שמשפיעה על סיכויי השחרור של בעלה הכלוא.

משחק מושלם וניצול נשים

כמעט וניתן לומר שנמאס לראות את אדוארד נורטון בהפגנות וירטואוזיות של משחק כשפניו ניצבות היישר מול המצלמה, אך הוא שחקן כל כך טוב שהדבר מצליח להפתיע בכל פעם מחדש. גם בסרט זה, נראה שדמות האסיר המתלבט והבלתי-יציב היא פלטפורמה אידילית לנורטון להפגין את יכולתו הנדירה. דה נירו מצליח לעמוד בקצב של נורטון, וגם מילה ג'ובוביץ', למרות התפקיד הנשי הסטריאוטיפי והשטחי שנפל בחלקה, מצליחה להעניק לדמותה חיים וייחודיות. חבל שהסרט לא מצליח לגבות את ההופעות המוצלחות של שלושת כוכבים אלו הללו במספיק בשר עלילתי (של התסריטאי אנגוס מקלכלן, "ג'ונבאג") או בבימוי בטוח ומכוון (ג'ון קורן, "הצעיף הצבעוני"), ומתפזר לכמה כיוונים לא אחידים ובלתי ברורים.

הסרט מבקש לעסוק במוטיבים של חטא, אשמה ועונש, ואינו בוחל באף אמצעי לזעוק זאת מתחילתו. פס הקול, למשל, שזור בכמה וכמה נקודות בקולם של שדרנים ומאזינים בתחנות רדיו נוצריות, השואלים ודנים בנושאים אלו ממש. האסיר שואל שוב ושוב את קצין המבחן אם הוא עצמו נקי מחטא, וככל שהעלילה מתפתחת, אנו רואים שהקצין אכן רחוק מלהיות תמים. עם זאת, המסר שהסרט מבקש להעביר אינו ברור, כל כולו נשאר ברמת תחילת הדיון והצגת השאלות, ובסופו אינו תורם כמעט כלום לדיון מורכב זה. במהלך הסרט נראה עלון של תנועת ניו-אייג', ולמרות שלעיתים יש תחושה שהסרט מבקש ללעוג לתפישה השטחית שהעלון מייצג, לא נראה שהסרט מצליח להתרומם מעל רמה זו בעצמו. קשה להשתחרר מהחשד שיוצריו חוששים מאמירה ברורה כזו או אחרת, ומעדיפים את הביטחון שבסימבוליות מעורפלת.

האופן בו מתוארת הדמות הנשית המרכזית, אשתו של האסיר, מקוממת אף היא. הסרט מתאר אותה כפנטזיה גברית אידילית, לא הרבה יותר מכלי במשחק חתול-ועכבר מעוות בין שני גברים. אילולא המשחק המצויין של ג'ובוביץ', היא היתה נותרת כבובת מין קולנועית, ותו לא. אם זה היה החטא היחידי של היצירה ניחא, אבל הדמות הנשית הבעייתית היא סימפטום לסרט כולו: משחק מצויין, בימוי סביר, תסריט בעייתי.