שיא גינסבורג?
הביוגרפיה הקולנועית החדשה של סרז' גינסבורג מביאה אל המסך ערך מוסף מעבר לתיעוד הדוקומנטרי, אבל היא נחלשת לקראת הסוף ומפספסת את הצד האפל בסיפור חייו של הזמר
אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני קולנוען כשהוא ניגש לביים ביוגרפיה קולנועית של דמות היסטורית הוא מציאת דרך להצדיק את בחירתו בקולנוע עלילתי על פני הקולנוע הדוקומנטרי. לייצר ערך מוסף כלשהו אותו רק המדיום בו הוא בחר מאפשר, שלא נראה מודבק או מאולץ, אלא נובע מחומרי המציאות באופן אינטגרטיבי. אם ניזכר ביצירות המופת של הז'אנר, סרטים כמו "אמדאוס", "גנדי" או "השור הזועם", ניווכח כי בכל אחד מהם השתמשו היוצרים בחופש לכתוב מחדש, בצורה דרמטית יותר, את ההיסטוריה, על מנת לייצר בזיכרון הקולקטיבי דימוי רענן של הדמות אותה הם מתארים, שלעיתים אף התעלה על הדימוי שהיה לו שם מלכתחילה, או לפחות מיקד אותו. האם "גינסבורג", הביוגרפיה הקולנועית החדשה של הזמר הצרפתי סרז' גינסבורג, מצליחה לעשות זאת? כן, אם כי לא באופן מושלם.
הישגיו של סרז' גינסבורג כמוזיקאי הם עצומים. הן בכתיבת פסי קול, הן בכתיבת להיטים עבור אמנים אחרים, והן כיוצר מבצע בפני עצמו, היה גינסבורג אחראי לכמה מהנעימות המוכרות והאהובות ביותר במוזיקה הצרפתית, שהתפרשו על סגנונות מגוונים, החל משנסונים מסורתיים, דרך פופ ורוקנ'רול וכלה ברגאיי, מוזיקה ניסיונית ואלקטרוניקה. אבל המוזיקה היא רק נדבך אחד בדמותו רבת הרבדים של גינסבורג. סיפור חייו הסוערים רצוף אלמנטים סנסציוניים כמו רומנים עם כוכבות ענק כמו בריז'יט ברדו או ג'יין בירקין, תכנים פרובוקטיביים, מינית ופוליטית, אותם הוא שילב ביצירתו, התבטאויות לא הולמות ומביכות בתקשורת, ואלכוהוליזם. במשך שנים היה גינסבורג הילד הרע של התרבות הצרפתית, ואייקון בינלאומי של חוצפה ועזות מצח.
החוויה הערטילאית הקרויה גינסבורג
את הסרט ביים אמן הקומיקס הצרפתי יוהן ספאר, שאף יצר את הרומן הגרפי עליו הסרט מתבסס. ואכן, הסרט נראה כמו עיבוד של קומיקס, ומשלב דמויות אנימציה מוגזמות, המייצגות על המסך אלמנטים מעולמו הפנימי של הגיבור. במהלך הסרט חוזרת ועולה התחושה כי המבט על חייו של גינסבורג הוא דרך פילטר כפול. הפילטר של המעבר ממציאות לקומיקס, והפילטר הנוסף של המעבר מקומיקס לקולנוע. התוצאה היא סרט שנראה לחלוטין כפיקציה, סוג של אטיוד על הנושא של סרז' גינסבורג, שעסוק יותר בשחזור סוג של חוויה ערטילאית הקרויה גינסבורג, מאשר בשחזור ההיסטוריה הפרטית של האדם עצמו. למעשה התוכנית המקורית של ספאר היתה ששרלוט גינסבורג עצמה, בתו של סרז', תגלם את אביה, קונספט מעניין שמוכיח כי ריאליזם הוא לא משאת נפשו של ספאר, אבל לאחר כמה חודשי חזרות החליטה שרלוט כי החוויה קשה לה מדי ופרשה מהפרויקט.
הפתיחה הארוכה והיפה של הסרט, העוקבת אחר שנותיו המעצבות של גינסבורג הילד, מציגה גם את הסינטקס של הסרט, ואת האלטר אגו הפנטסטי שלו, שנראה כמו גרסה גרוטסקית ועצומת חוטם של גינסבורג עצמו, שכזכור, ניחן בכיעור מצודד למדי, אבל היה רחוק מלהיות יפה. בפריז הכבושה נאלץ גינסבורג הילד לענוד את הכוכב הצהוב, חוויה שהשפיעה עליו עמוקות, והסרט מדגיש את העובדה שהדימוי העצמי שלו מושפע מאוד מהדרך המעוותת בה נתפסו היהודים בראייה הנאצית.
הסרט ממשיך ומתאר את מאבקו של גינסבורג בשד הפנימי שלו גם בשנותיו כצייר ופסנתרן בארים, ועד להצלחותיו המסחריות כמוזיקאי. בדרך עוברות על המסך בזו אחר זו אושיות תרבות צרפתית. בוריס ויאן, ז'ולייט גרקו, פרנס גאל, וכמובן, ברדו ובירקין, כמו גם בתו שרלוט, הילדה. השילוב של הערך הרכילותי עם המוזיקה המצויינת של גינסבורג הופכים את הסרט למענג למדי, כשהכריזמה של אריק אלמוזנינו, שמגלם את סרז' בצורה יוצאת מן הכלל, משמשת כבסיס להישען עליו ברגעים פחות ססגוניים.
לאן נעלם הצד האפל?
ככל שהסרט מתקדם, הופעותיה של דמות האנימציה של גינסבורג הולכות ומתמעטות, והתחושה היא כי ספאר לא לחלוטין הצליח להביא את הדיאלוג בין גינסבורג לייצוגו הגרוטסקי לידי מיצוי. הרגעים בתחילת הסרט, בו גינסבורג רב עם דמות האנימציה שלו, שמכוונת אותו, מאיימת עליו, ולעיתים אף מנסה להחליף אותו, אמנם מעניינים, אבל לא מתרכבים בסופו של דבר לאמירה כוללת מקורית, ונותרים בגדר ממתק עיניים חביב שלא מנצל את האפשרויות הגלומות בו. לקראת סופו הופך הסרט לביוגרפיה סטנדרטית למדי, ומתפוגג לאטו. הוא אינו מאבד קצב, אבל הוא כן הופך קונבנציונלי יותר באופיו.
מה שקצת חסר בסופו של דבר בסרט זה קצת אופל. גינסבורג היה דמות לא פשוטה ומפוקפקת, שהופכת בסרט לקצת חיובית יותר מאשר במציאות. על ידי ניקוז הצד האפל של גינסבורג לדמות האנימציה, גינסבורג עצמו הופך חמוד מדי ולא מספיק מסוכן. בתור ביוגרפיה של גינסבורג הסרט קצת חסר שיניים, וכל החלק המאוחר יותר של הקריירה שלו, בו הוא הפך לאייקון תקשורתי פרובוקטיבי, ולעיתים פתטי (זוכרים איך הוא אמר לוויטני יוסטון שהוא רוצה לשכב איתה בשידור חי?), מופיע ברפרוף בלבד בסרט.
אבל בכל זאת, אין ספק שסרטו של ספאר מהנה ומקורי ביותר, ונעשה עם המון כבוד לגינסבורג עצמו. יבוא יום ויופיע במאי אחר, מן הסתם אמריקני, ויספר את סיפורו האחר של גינסבורג, הסיפור הסנסציוני והיפה קצת פחות. עד אז, נוכל להנות מהפנטזיה הנקיה יותר של ספאר, ולהתרכז בצדדים הנעימים יותר, ובתכלס החשובים יותר, באישיותו של מוזיקאי ענק.