לא, את

ררררררררררררר (הצליל שעושה חתולה עצבנית). קריסטן בל נגד אודט יוסטמן. סיגורני וויבר נגד ג'יימי לי קרטיס. אין להכחיש שרשימת הלביאות שיוצרי הסרט אירגנו לנו כשהם ליהקו את קרב החתולות הזה נראית לא רע על הפוסטר. מה יכול להיות יותר טוב מלראות את סיגורני וויבר מחליפה את הנוסע השמיני בג'יימי לי קרטיז בקרב פנים אל פנים? או את ג'יימי לי קרטיז מחליפה את מייקל מאיירס בסיגורני וויבר? אבל למרות הקונספט הקונסטרוקטיבי של שנאת נשים זו אל זו, משהו בסרט הזה לא מספיק מרושע ואמיץ כדי להיות קומדיה שחורה עם שיניים, ומצד שני אין כאן מספיק מתקתקות כדי להיות קומדיה רומנטית אמיתית. אז מה נשאר? סרט נוסחה דל ביצירתיות או מקוריות שנשען על שחקניות ראשיות שלמרות הכריזמה שלהם אינן מספיק מצחיקות כדי להחזיק אותו בחיים.

כלה מהגיהנום

בל ("ורוניקה מארס") מגלמת את מרני, חנונית בעבר ויח"צנית מצליחה בהווה, שחוזרת לבית הוריה לכבוד חתונת אחיה, ומגלה לאימתה כי הכלה המיועדת היא לא אחרת מאשר ג'יי ג'יי (יוסטמן - "התאום"), המעודדת המקובלת שהתעללה בה באופן קבוע בתיכון. וגרוע מזה, ג'יי ג'יי אפילו לא מזהה את מרני, או לפחות היא מעמידה פנים שהיא לא מזהה אותה, והיא עברה טרנספורמציה מביץ' מהגיהנום לנשמה טובה שלומדת להיות אחות. כולם מתים עליה, כולל הכלב של מרני, ומרני גומרת בליבה להציל את אחיה מהמתחזה. אבל זו רק ההתחלה, כי אחוות הנשים ממשיכה גם לדור הקודם. גם אמה של מרני, גייל (לי קרטיס), מגלה כי הדודה של ג'יי ג'יי, רמונה (וויבר), היא יריבתה משכבר הימים מימי התיכון. האם יצליחו מרני וגייל למנוע מהחתונה להתממש, או שהן יחליטו שג'יי ג''' ורמונה באמת עברו שינוי, ויקבלו אותן למשפחתן בזרועות פתוחות? ומה עם החתן? האם גם לו יש דיעה בנושא? והאם באמת אכפת לנו איך העלילה המטופשת הזו תתפתח?

הסרט מלא בפלאשבקים לימי התיכון, בהם החצ'קונים היו גדולים יותר, המבוכות היו מביכות יותר, והטינות נמשכו לזמן רב יותר, וניכר כי קיים כאן נסיון ליצור אוירה קאמפית ומודעת לעצמה. אבל זה לא כל כך עובד, מכיוון ש: א - הבדיחות לא מצחיקות, ב - הבימוי עילג (אני נשבע לכם שמצלמה רועדת מדי פעם, וזה ממש לא בכוונה), וג - הארט בינוני ומטה. וגם הקטעים שקורים בהווה הסיפורי הם לא בדיוק ווירטואוזיים. אכשהו נראה שהדרך היחידה שהבמאי אנדי פיקמן יודע להצחיק בה היא על ידי הדגשה של דברים בהילוך איטי, ואחרי פעם פעמיים זה קצת מביך.

ביץ' לא משכנעת

גם העובדה שאין אף שחקן קומי של ממש בסרט לא עוזרת בכלל. בל היא קומית, אבל היא לא מספיקה, יוסטמן משחקת את הביץ' בצורה משכנעת אבל לא קורעת, ולמעשה היחידה שממש מצחיקה היא ג'יימי לי קרטיס, שחושפת את הצדדים המפורעים יותר באישיותה ברגעים המצחיקים ביותר בסרט. אפילו בטי ווייט הותיקה לא עושה כלום חוץ מלשחזר שטיקים ישנים.

מי שראה מימיו סרט של דיסני יודע מן הסתם שמתקתקות היא שם המשחק, וכי כל בני המשפחה הם קהל היעד, וסרט שמכיל כל כך הרבה תיסכול ושינאה בתחילתו, צריך לכפר על כך באחווה דביקה וקיטש חסר בושה בסופו. השליש האחרון של הסרט למעשה הופך די בלתי ניתן לצפיה בגלל המחויבות הטוטלית שלו לקורקרטיות ולהאפי אנד. כמה שיחות מלב אל לב בהן אנשים מסבירים אחד לשני מה הם מרגישים באמת ולמה הם מתנהגים בצורה כל כך גועלית אפשר כבר לסבול? מס השפתיים המאולץ הזה היה המפלה של לא מעט סרטים בעבר, והוא ממשיך לגבות קורבנות, כמו "רק לא את", עד היום.