טיפול תיעודי

רוב צופי הקולנוע בעולם מן הסתם כבר הפנימו את העובדה שגם לסרטים דוקומנטריים יש בדרך כלל תסריט שנכתב מראש, ושלמרות שהם כביכול מתעדים מציאות, כמות המניפולציות שאפשר לעשות על הסיפור במסגרת דוקו גדול לפחות כמו בקולנוע עלילתי. לפני שלוש שנים היה זה "ואלס עם באשיר" שהזכיר לנו את היכולת של קולנוע תיעודי לרגש, להפתיע ולעורר התפעמות, ואת האפשרויות העצומות שגלומות במדיום הזה ברגע שמוותרים על המחויבות לחומרי הגלם האותנטיים. והנה, השבוע, שוב עולה על המסכים סרט תיעודי באורך מלא, שלא מהסס גם הוא להשתמש בסצנות מבויימות לחלוטין, מבלי לנסות להסתיר זאת, ומעשיר בצורה זו באופן משמעותי את יכולות ההבעה שלו.

ב"המדריך למהפכה" לא תמצאו מצלמות רועדות, איכות צילום מגורענת וסאונד מלוכלך. טוב, אולי קצת. אבל ברוב המקרים העדיף דורון צברי, הבמאי, לצלם מחדש את האירועים הספציפיים בהיסטוריה הפרטית שלו בהם עוסק הסרט, עם תאורה, חצובה וארט. ויותר מזה. בתחילת הסרט, כשהסיפור חוזר אחורה בזמן אל ילדותו של צברי, מדובר בקולנוע מסוגנן לחלוטין, כולל שחזור תקופתי ותלבושות תואמות. לא בדיוק מה שאנחנו רגילים לקבל מסרט דוקומנטרי. האם הטכניקה פוגמת באמינות? קצת. הצופה מבין די מהר כי הסרט מתקשר את גרסתו של צברי לאירועים, וכי הוא מן הסתם לוקה בחד צדדיות. אבל כסרט תיעודי אישי, יש לו זכות מלאה לעשות זאת. זה מובנה בז'אנר. ואין להכחיש שהרווח של הצופה, חוויית הצפיה הקולחת, המרתקת, הקצבית והמהוקצעת, מכפר במידה רבה על המחסור בתחושת המציאות החזקה אליה אנו רגילים בדוקו.

ערוץ אגו

הסרט הוא למעשה טפיחה אישית על השכם של צברי לעצמו, בעקבות סיומו של מאבק מורכב ומפרך מול קברניטי רשות השידור, שלמעשה החזיר את השליטה על הערוץ לאזרחי מדינת ישראל - להם הוא היה שייך מלכתחילה. הסרט עוקב אחר ילדותו, בה הוא נדבק בחיידק המהפכני, בהמשך הקריירה שלו כבמאי המצליח זוכה פרסי האופיר של סרטים כמו "האח של דריקס" או "בית שאן: סרט מלחמה", בתסכולו ההולך וגובר לנוכח היוקרה המעטה לה הוא זכה למרות שהגיע לטופ של תחומו, וממשיך לסיפור מאבקו ברשות, מאבק שנמשך שנים רבות, וידע לא מעט עליות ומורדות.

למעשה הסרט מתיישב מעולה על ז'אנר הדוקו הפוליטי אקטיביסטי מבית מדרשו של מייקל מור ("פרנהייט 9/11"), או לחילופין של מיקי רוזנטל ("שיטת השקשוקה"), אבל ההצלחה של מאבקו של צברי הופכת אותו לתיעוד של שינוי של ממש, ומפרידה אותו מהסרטים ההם, שנעצרו בשלב המחאה. ההצלחה הזו היא זו שהופכת את הסרט לראוי לשמו "המדריך למהפכה". אמנם קשה לקרוא לשינוי לו אחראי צברי מהפכה של ממש, אבל ברמת התקשורת הישראלית, הוא בהחלט היה רעידת אדמה קטנה.

צברי משחזר בסרט נקודות מפתח במאבק, כולל שיחות שנעשו מאחורי הקלעים, פגישות גורליות, ומכליל גם אירועים אישיים. בין לבין הוא משלב קטעי מציאות אותם הוא תיעד, צילומי עיתונות, מסמכים, ושאר מיני הוכחות למהימנות המידע הנמסר. התוצאה בהחלט משדרת אמינות ורצינות. אבל צברי לא שוכח לבדר, והסרט מצליח להיות גם משעשע מאוד, ולא רק פוליטי וחמור סבר.

ילד של אמא

מעניין לראות את הדרך בה מעצב צברי את הפרסונה שלו עצמו, כסוג של טמבל חמום מוח ועקשן כמו פרד. במהלך הסרט כולו, בעיקר בדיאלוגים בין צברי לשותפו אורי ענבר, צברי מתעקש שיוסברו לו נקודות בסיסיות ביותר באזרחות ובחוקי מדינת ישראל, באיטיות, כמו לילד. השיטה הזו אמנם הופכת את הסרט ליותר נהיר, אבל מדי פעם יוצרת גם תחושה שצברי קצת מזלזל בקהל. בכל זאת, מדובר בשנת 2011, ורוב האנשים במדינה יודעים מה זה לוביסט, מה זה עורך דין, ומה היא הצעת חוק.

היופי בסרט הוא בדרך בה משתמש צברי בכישרונו לדרמה ולסיפור על מנת להפוך תהליך מייגע ומתסכל לאינטנסיבי מבחינה רגשית, צבעוני ומרתק. אבל צברי לא לבד. נשק יום הדין של הסרט, והמקום בו צברי לא צריך עיצוב, ארט, תאורה, חצובה או כישרון, כי חומר הגלם מדבר בפני עצמו, הוא אמו, שניצבת מאחורי גם בפוסטרים שפזורים ברחבי העיר, שהערותיה ה"אמהיות" מלוות אותו כמו מקלחת קרה לכל אורך הסרט. עם אמא כזו, המשענת הכי חזקה שבן אדם יכול לקוות לה, לא פלא שהוא מצליח להזיז הרים.