פייס איט

התסריט והבימוי. ליצירת "הרשת החברתית" חברו יחדיו כמה מהכישרונות הבולטים של הוליווד, שניכר כי עבדו ביחד בכימיה ובתיאום נדירים. התסריטאי אהרון סורקין ("בחורים טובים", סדרת "הבית הלבן") והבמאי דיוויד פינצ'ר ("מועדון קרב", "זודיאק") הם יוצרים ותיקים ומוערכים, והקרדיט הגדול ליצירה חייב להינתן בראש ובראשונה להם. סורקין כתב דרמה אנושית מרתקת, ופינצ'ר נתן לה חיים והעניק לה ערך מוסף שהוא אינטליגנטי, חד וסקסי בעת ובעונה אחת. שניהם לקחו סיפור שבידיים אחרות היה יכול להיות מרגש כמו עדכון סטטוס דל של יחצ"ן אנמי, והפכו אותו לזהב.

השחקנים. ההפתעה האמיתית גלומה בצוות השחקנים, צעירים חצי-אלמונים שלוהקו לגלם את הגיבורים, המצויים כולם בתחילת שנות העשרים שלהם. השחקן ג'סי אייזנברג ("זומבילנד") מגלם את מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, באופן מעורר השתאות. הוא מצליח לצייר דמות מורכבת ומרובדת, ומעורר בקרב הצופים בדיוק את השילוב הנכון של דחייה, הערצה ואמפטיה. העזר כנגדו הוא השחקן אנדרו גארפילד ("מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס"), שמגלם את אדוארדו סוורין, חברו הטוב, שותפו העסקי ויריבו-לעתיד של צוקרברג. גם הוא מצליח לגלם דמות רבת מימדים, ולטעת בקרבנו את התחושה המורכבת שהוא אמנם ראוי לרחמים על כך שנדפק (כנראה) על ידי צוקרברג, אך מצד שני, אולי בעצם הדבר הגיע לו בדין.

מסביבם יש כמה שחקני משנה שמעניקים צבע וחיים לדרמה הטעונה, ובראשם ג'סטין טימברלייק, שמגלם את שון פרקר, אחד ממייסדי "נאפסטר", רשת שיתוף הקבצים המיתולוגית, ומציג אותו ככנער מסיבות שמצוי באופן תמידי על סף מאניה. ראוי לציון גם השחקן ארמי האמר שמגלם לבדו צמד תאומים שטוענים כי צוקרברג גנב מהם את הרעיון לרשת, ומעניקים לסרט כמה רגעים קומיים מרעננים. מעבר לתענוג שבעצם משחקם של באנסמבל השחקנים הצעירים, ניתן לצפות ב"רשת החברתית" גם בגלריית הכוכבים הבאה של הוליווד - אנדרו גארפילד, למשל, כבר לוהק להיות "ספיידרמן" הבא.

הגיבור הטראגי. "הרשת החברתית", יותר מכל, הוא פורטרט של גיבור טראגי, ובזה גם טמונה גדולתו האמיתית של הסרט. צוקרברג הוא "טראגי" במובן התיאטרלי הותיק של המילה: כמו אדיפוס, אנטיגונה, המלט או מקבת', וגם כמו מייקל קורליאונה, גיבור "הסנדק", אולי הגיבור הטראגי הגדול בתולדות הקולנוע. אריסטו הגדיר "טרגדיה" (בין השאר) כסיפור שגיבוריו חייבים להיות אנשים דגולים, על מנת שסיפורם הטראגי ייצור השתאות וקתרזיס אצל הצופה. בעולם של המאה ה-21 קשה למצוא דגולים ונערצים יותר מנערי הזהב של חברות הסאטרט-אפ, ומבין אלו קשה למצוא כוכב שביט זוהר יותר ממארק צוקרברג. סורקין ופינצ'ר הבינו זאת, ויצרו את "הרשת החברתית" כטרגדיה של אל/אדם זה המתהלך בקרבנו.

עם זאת, מארק צוקרברג של "הרשת החברתית" (ומבחינה זו חשוב במיוחד להבדיל בין הדמות הקולנועית הבדיונית לצוקרברג האמיתי, שעל אופיו למעשה איננו יודעים דבר), הוא דמות טראגית בראש ובראשונה מכיוון שהזרעים לאסונו הם אותם זרעים שמהם נבטה גדולתו. האירוניה הגדולה של הסרט היא שבעוד צוקרברג הוא גאון שניחן ביכולת כמעט על-אנושית לנתח ולזהות את האופן בו ניתן לשקף את מערכת היחסים החברתית הסבוכה באמצעות האינטרנט, הוא כשלון כמעט-מוחלט ביחסים חברתיים אמיתיים. יותר מזה, הטרגדיה שלו מתבטאת בעיקר בתחושה כי המוגבלות החברתית של דמותו של צוקרברג היא מחיר שהיה עליו לשלם תמורת גאונותו ותמורת הצלחתו כאיש מחשבים, ושתי אלו אינן ניתנות להפרדה זו מזו. תהליך בידודו החברתי האישי כרוך באופן הדוק עם תהליך יצירתה של הרשת החברתית הגדולה בעולם - אילולא האחד לא היה האחר, ולהיפך. צוקרברג נידון הן לניצחון והן להתרסקות, ואינו חופשי להימלט מאף אחד מהשניים.

המיתוס. קשה בימינו לחשוב על המאפיה ועל פשע מאורגן בלי להעלות בדמיון את "הסנדק", את אל פאצ'ינו ואת מרלון ברנדו. באותו האופן, לאחר הצפייה בסרטם של סורקין ופינצ'ר יהיה בלתי אפשרי לחשוב על עולם ענקי האינטרנט (פייסבוק, גוגל, נענע10) בלי להעלות בדמיון את "הרשת החברתית", את ג'סי אייזנברג ואת אנדרו גארפילד. מיתוס נערי הזהב, הגאונים-מיליארדרים הצעירים של עולם המחשבים והאינטרנט, הוא אמנם לא ממש מיתוס חדש, אבל "הרשת החברתית" נותן לו לראשונה דמות ופנים מוחשיות שיחקקו היטב בזיכרון הקולקטיבי.

>>> הרשת החברתית: הפרויקט המלא