כמעיין המתחדש
למרות שהחוצפה שבהשוואה העצמית לפליני, הסרט הקצר של קניה ווסט מצוין והדימוי המרכזי שלו - של הקריירה של ווסט כעוף חול - עובד כמו שצריך
הגיע הזמן שנלמד לסמוך על קניה ווסט. ברור שהפרסונה הצבעונית שלו היא כל כך משעשעת ומבלבלת שקל להתמקד בה ולשכוח את מה שהוא עושה. אולי זו השפעה של זרמים רפליקסיביים בכל תחומי האמנות, ואולי תפיסה ישנה בהרבה של האמן. אבל אנחנו מצפים למודעות עצמית, ולמרות שלקניה יש כזו, היא עדיין מסובכת בתוך רשת צפופה של ראוותנות ויהירות. העניין הוא שיש כיסוי מאחורי היומרה העצומה שלו. כי קניה ווסט הוא פאקינג מוכשר. הוא מוזיקאי מעולה, וגם ההבנה האסתטית שלו, כפי שמתאפיינת, למשל, באמנים שעמם הוא בוחר לעבוד (מרקו ברמבילה, הייפ וויליאמס, ג'ורג' קונדו) הולכת ומתחדדת. מדובר באיש שיודע מה הוא עושה. למעשה, אחרי שצפיתי בסרט הקצר שלו - "Runaway", סרט מזויקלי (אך כמעט נטול דיאלוגים), אותו ווסט ביים (הייפ וויליאמס כתב) ומשחק בו בתפקיד הראשי בתור מעין גרסה דמיונית של עצמו - אני משוכנע שקניה ווסט יודע לעשות הכל. טוב, חוץ מלהתנהג יפה.
הסרט עצמו הוא בן כ-30 דקות. הוא לא בדיוק קליפ, אבל הוא גם לא לא-קליפ. ההגדרה הקולעת ביותר תהיה "סרט מוזיקלי קצר", שמשמש בתורו מעין הקדמה לאלבום הבא של ווסט, "My Beautiful Dark Twisted Fantasy", שאמור לצאת בעוד קצת פחות מחודש. כלומר - 8 מתוך 11 שירי האלבום משובצים לפחות בחלקם לאורך הסרט, כאשר שניים מהם, "Runaway" המעולה ו-"Lost in the World" (השמאלצי קצת) מקבלים ביצוע מלא. "Runaway", אגב, מקבל מה שהיה יכול להיות משוחרר כקליפ גם בנפרד - קטע מחול ארוך של חבורת רקדניות בלט בבגדים שחורים, בעוד ווסט מלווה אותן על הפסנתר. אני לא מבין בתחום הזה, אבל הכוריאוגרפיה נראית לי מתוחה ומרתקת, והבימוי בקטע הזה מרשים - ואם הוא מעשה ידיו של ווסט לבדו, אז הוא פשוט מבריק.
פיניקס סאנס
עלילת הסרט פשוטה עד כמעט בלתי קיימת, אבל מכיוון שהסרט פועל במימד אלגורי והתסריט בו הוא ממש לא העיקר - וכאן מתחזק הדמיון שלו לקליפ - זה דווקא פועל לטובה. למעשה, מכיוון שקניה גם ממש לא יודע לשחק (אם כי הוא גם לא ממש מנסה), הדיאלוגים המועטים שהוא משתתף בהם (שניים, קצרים מאד - בני שניים-שלושה משפטים, ועוד וואן-ליינר מביך בתחילת הסרט) הם הרגעים היחידים במה שהוא בסך הכל יצירה יפה מאד שגורמים לצופה להתכווץ במבוכה מסוימת.
ובכל זאת, אם אתם מתעקשים: היה היה קניה. קניה ווסט. קניה ווסט מצא ביער פיניקס. נו, עוף החול. הפיניקס הוא בחורה עירומה עם כנפיים שלובשת קצת נוצות על הפטמות ובתור ערווה סמיכה במיוחד כדי שלא יצנזרו. ובסצינה אחת גם נעלי עקב ותכשיט מוזר על הראש. אבל חוץ מזה היא עירומה. קניה אוהב את הפיניקס אבל החברים שלו לא מבינים את הקטע הזה (אחד מהם מגיש את השורה הבלתי נשכחת "Your girlfriend is very beautiful. Do you know she's a bird?"). הפיניקס מסבירה לקניה את הקטע הזה שבו עופות חול שורפים את עצמם. זה אכן קורה.
קצת קשה לתאר את העלילה של הסרט מבלי לאמץ טון לעגני, אבל למרות זאת אני באמת חושב שמדובר בדרך ממש טובה לבלות שלושים דקות ואף ממליץ על צפיה חוזרת. לא רק שהשירים של קניה מצויינים ומגבירים את הציפיה מהאלבום הבא - שכבר הצלחתי להשלים עם העובדה המצערת שהוא לא יקרא, כפי שתוכנן במקור, בשם האדיר "Good Ass Job" (אגב, אחרי סיפור אהבתו של קניה לדמות מיתולוגית, אני מסוגל לקבל לגמרי את השם המטופש מעט "My Beautiful Dark Twisted Fantasy" כשם לגיטימי לתקליט חמישי) - אלא שהוא פשוט מרהיב לצפיה. עכשיו, בגלל שקניה הוא עודנו קניה, הוא בהחלט מאפשר לאופי הבעייתי שלו לחתור ולשבש את מה שהיה יכול להיות הישג אמנותי מרשים. כלומר - אנחנו לא באמת צריכים שהוא יסביר את הדימוי של הפיניקס (כן, ברור שהוא מדבר על הקריירה שלו, ועל התחושה שלו שאף אחד לא מבין אותו והוא ממש מיוסר), ובטח שאין טעם להגיד שזה סרט "בסגנון של פליני וקובריק". דמיון לקובריק, אגב, ממש אין פה, אבל דווקא השפעתו של פדריקו פליני, עם ההעמדות המורכבות והסוריאליסטיות שלו, אכן ניכרת - אולי דווקא מהסרטים הפחות מוצלחים שלו ("ג'ולייטה והרוחות), אבל שוב, כשעובדים בפורמט של וידאוקליפ, זה הולם.
משל הוא המותחן החדש
למעשה, יתכן ועלילה מושקעת הייתה מפרקת את מרכז הכובד של הסרט: הויז'ואלס. הם מדהימים. האפקטים אולי קצת מצועצעים, אבל זה מתיישב עם האווירה המלאכותית-פנטסטית. הסצינה עם הבלרינות שהזכרתי קודם חושפת בעצם את האופי של הסרט: הוא כולו מופע מחול אחד מורכב, כולם זזים מצוינים והתלבושות מדהימות (במיוחד זו של הפיניקס עצמה). התקריבים מגיעים בתזמון הנכון, ומצליחים לבנות דרמה גם כשהכל צפוי מראש. במובן מסוים הם פועלים בתור הניגוד המוחלט של הקליפ הקצרצר ל-"Power" שווסט שחרר לפני מספר חודשים, ועדיין מתיישבים איתו ועם האסתטיקה שלו בצורה מדויקת שמוכיחה עד כמה הוא יודע מה הוא עושה.
"Runaway" מוכיח שוב את תוקף היומרות האמנותיות של קניה ווסט. הבעיה היא אף פעם לא בעת צריכת התכנים שלו, אלא דווקא בהתמודדות עם דמותו של ווסט עצמו. כלומר, כשאתה צופה בסרט אתה רואה גם את חשבון הטוויטר המצחיק והמטופש של קניה ווסט, ואתה זוכר, נגיד, את המימ המעולה #kanyeistracyjordan שהשווה את קניה ווסט לדמותו חסרת השליטה של טרייסי ג'ורדן מ"רוק 30". ואז יש את הסצינה המעולה שבה בשולחן הסעודה בה קניה יושב עם הפיניקס וחבריו מגישים פתאום תרנגול הודו שלם שמעוטר בנוצות הדומות לאלו של הפיניקס. זו סצינה כל כך טובה, באמת. רואים את האלגוריה שבה מתקרבת ממרחק קילומטר, ועדיין, ועדיין, עדיין עדיין, המשל הזה עובד. אני לא מצליח ליישב בתוך הראש שלי, לאזן את קניה ווסט האיש וקניה ווסט האמן. או שהוא מודע לזה לגמרי וזה תעלול המאה, או שהוא באמת מקרה נדיר של גאון מפוזר, על גבול הסוואנט. "Runaway" הוא ממתק לעיניים, שאפתני בצורה כמעט חסרת תקדים וכמעט ואין בו רגע מיותר. צפו בו.