מקרה סוציאלי

ג'סי אייזנברג הוא גבר מהזן החדש. לא, לא הזן שעושה פדיקור, מוריד שערות ואוהב להתכנות "מטרוסקסואלי", אלא הזן שרבים אוהבים לכנות ה"מאן-בוי", שלמרות שטרם הצמיח ולו שיערה אחת על חזהו, יש בו משהו שהופך אותו למרתק, מסקרן ומושך יותר מכל מסת שרירים שתעמוד לצידו. עולם האופנה כבר אבחן את התופעה בה הדימוי הרווח, הגברי והמסוקס הולך ונעלם מהמסלולים והקמפיינים בעוד המראה והתדמית הנעריים הופכים לקונצנזוס ולמה שכולם רוצים להיות, להידמות לו ולהזדהות עימו. עולם השואוביז לא מפגר מאחור ובשנים האחרונות קיים זרם תחתי, חתרני וחזק שכבר פלש למיינסטרים וממשיך לעשות זאת כל העת. זרם של גברים "לא גבריים" לצורך העניין, גיקים מוטרפים, לוזרים מקצועיים, רזים, חיוורים, נטולי כישוריים חברתיים ובתוליים נצחיים. אבל איכשהו, בדרך לא דרך, הגיקס האלו עשו את דרכם ללב שלנו ומבלי שהבחנו בכך, הפכו לסמלי הסקס החדשים של הדור הזה.

על תואר הגיק הלוהט של הוליווד מתחרים שניים, שבין אם ירצו ובין אם לא, שמם מוזכר לא פעם בנשימה אחת.  מייקל סרה וג'סי אייזנברג הם ה-אנשים שמלהקים פונים אליהם כשתפקיד אטרקטיבי של חנון מחץ מתפנה, אבל ההבדל המהותי בין השניים והסיבה שאייזנברג בסופו של דבר לוקח בהליכה, הוא שסרה משדר משהו קריפי, סטלני ובסופו של דבר ווירדי לגמרי, בעוד אייזנברג, על כל חנוניותו הרבה, מצליח לעשות את מה שכל כוכב קולנוע חייב לעשות - לגרום לנו להזדהות איתו. כעת, עם יציאת הסרט המדובר של השנה "הרשת החברתית", בו הוא מככב כממציא פייסבוק, מארק צוקרברג, ג'סי הצעיר מעביר הילוך לליגה של הגדולים.

הרשת החרדתית

הוא גדל בקווינס ואחר כך בניו ג'רזי, בן לאב שהיה מרצה לסוציולוגיה ואימא שעבדה כליצנית מקצועית. גם אחותו הקטנה היילי הייתה שחקנית בילדותה, אבל נדמה שמשפחת אייזנברג לא דחפה את ילדיה לבמה בסגנון דינה לוהן. אם כבר, אייזנברג בן ה-27 סיפר בראיון ל"גרדיאן" הבריטי שהסיבה שהוא התחבר כל כך לדמותו של צוקרברג וחש המון חמלה והזדהות כלפיו, הייתה ששניהם יצרו עבור עצמם מערכת חלופית של יצירת קשרים ואינטראקציות, האחד דרך פייסבוק, והשני דרך התיאטרון. וכן, לאייזנברג אין שום בעיה לדבר על החרדתיות שלו, על הגעגועים התכופים שתוקפים אותו לאמו ולבית ילדותו לעבודה שאם היה יכול להתפרנס מתיאטרון, היה מוותר לחלוטין על עולם הסרטים. "אני לא אוהב את כל ההיבט של יחסי הציבור. אני שונא לדבר על עצמי. תיאטרון היא דרך שקטה יותר להיות בה יצירתי", אמר למגזין "קומפלס".

אבל כנראה שחשבון הבנק הכריע את המערכה כמו גם תשומת הלב החיובית שהחל למשוך אליו אייזנברג כשזכה בתפקיד המשמעותי הראשון שלו בסרט האינדי המוערך "רוג'ר דוג'ר", שם החל לטפח את התדמית של החנון הורבלי אך המעט אבוד המחפש עצה ומענה מדמות עליה הוא סומך, רק כדי להתאכזב ולגלות שעליו לגדול, לטעות ולגלות לבדו.

החרדתיות הכל כך יהודית הזו של אייזנברג הפכה אותו, בסופו של דבר, לשחקן טוב יותר, טוטאלי יותר ומתמסר יותר. כפי שהוא הגדיר זאת, כבר מגיל צעיר היה לו קל יותר לגלם דמות מאשר לבוא באינטראקציה אמיתית עם אנשים, בעיקר עם בני גילו משום שבמשחק "אתה מקבל בראש את דרכי ההתנהגות בהן אתה צריך לפעול".  אייזנברג המשיך להרשים ולעבוד בפרויקטים איכותיים, מונעי דמויות ולחלוטין לא "הוליוודיים" בהווייתם כמו "חיים בין השורות" של ווס אנדרסון ונוח באומבך ו" Adventureland" המקסים של גרג מוטולה שהפך ללהיט אינדי וגם גרם להרבה חנונים להאמין שמספיק להיות אתה עצמך, וקריסטן סטיוארט תתאהב בך.

לכל התפקידים הללו, בין אם הוא נער שמשתוקק לאבד את בתוליו, בן שמתמודד עם גירושי הוריו או בוגר קולג' אבוד שמחפש את דרכו בעולם, הביא אייזנברג כנות כובשת עם תוספת של נוירוזה שקשה לעמוד בפניה. ממש כמו וודי אלן, שגם כשחקן וגם כבמאי, הפך נוירוטיות לסקסית מאי פעם, גם אייזנברג מצא את הנישה שלו והצליח להרשים עם עומק, מחשבה ורגישות שהיו משותפות לכל הדמויות שלו. אפילו בלהיט של השנה החולפת "זומבילנד", ששם אותו על המפה גם מבחינה קופתית, אייזנברג מצליח לזקק את הטוב ביותר שלו ולהגיש אותו לצופה, גם כשעדרים של חיים-מתים דולקים אחריו ומשתוקקים לשתות את דמו. בנוסף לכל אלו, הוא גילה תזמון קומי מרהיב ועם זאת לחלוטין מעודן בכל תפקידיו, וזה, הגיע לשיאו ב"זומבילנד" שהייתה אחת הקומדיות המתוחכמות, ההזויות והמשובחות שנראו על המסך לאחרונה.

מתחבר לצד האפל

"הרשת החברתית" היא ההזדמנות ההוליוודית הראשונה של אייזנברג להתחבר לצד האפל יותר של הפסיכוזה והנוירוזה שלו. כשהוא מדבר בראיונות על הדמות של צוקרברג, הוא מגן עליה בחירוף נפש, משווה את צוקרברג לאמן שבסך הכל הגן על היצירה שלו, וחש קרבה גדולה לדמות אותה הוא מגלם בשל אותן נקודות דמיון שהוזכרו כבר.

היכולת של אייזנברג לגלם תפקיד ראשי בסרט של דיוויד פינצ'ר, במאי הידוע בחיבתו לדמויות שבאיזשהו מקום (או בכמה) הן די דפוקות ולגמרי סוציופתיות, מגיעה לו, ייתכן, מאורח חייו יוצא הדופן. מגיל צעיר הוא חי בעולם המנוכר לחלוטין מבני גילו, מסתובב עם אנשים מבוגרי ממנו ביותר מעשור, כתב הלצות מרקסיסטיות וסוציאליסטיות למגזין הספרותי McSweeneys וחי כבר ארבע שנים עם זוגתו, אנה, המבוגרת ממנו בשש שנים.  "אני מרגיש מאוד מודע לעצמי בסביבת אנשים בגילי, כי אני מרגיש שאני צריך להתנהג באותו אופן שהם מתנהגים ואני פשוט לא יודע איך".  ואם זה לא האדם המושלם לגלם את מארק צוקרברג, מי כן?