שק של נחשים
סלאנדר, הגיבורה החזקה והערמומית של "הנערה ששיחקה באש", היא אולי הדמות הנשית הכי מרשימה שביקרה על המסכים מזה זמן רב וההישג המרכזי של הסרט. דני סגל ארגוני נשים
יש משהו נחמד בלראות שני המשכונים בקולנוע בהפרש של חודשיים, ולדעת שגם השלישי עומד להגיע בחודשים הקרובים - במיוחד בשנה בה עולים על המסכים המשכונים שחיכינו להם עשרים שנה או יותר, כמו "וול סטריט - הכסף מדבר" או "טרון - המורשת" (שיגיע בדצמבר). מרווחי הזמן המינימליים אמנם יוצרים תחושה טלוויזיונית, אבל לפחות אין צורך לדחות סיפוקים.
נחמד גם לדעת שבניגוד להמשכונים הסטנדרטיים, שנכתבים לאחר שהחלק הראשון, שבדרך כלל תוכנן להיות גם החלק היחיד, הפך להצלחה, וסובלים בגלל זה מבעיית אמינות קלה, "הנערה ששיחקה באש", החלק השני בטרילוגיית המילניום של סטיג לארסון (כמו גם החלק השלישי) נכתבו כולם עוד לפני שהספר הראשון בסדרה יצא לאור. ניתן להאמין בלב שלם כי לארסון התכוון לכתוב טרילוגיה מהרגע הראשון. התכנון המוקדם איפשר ללארסון גם לשתול רמזים ופרטי עלילה בספר הראשון, שקשורים ישירות לחלקים האחרים, ולהפוך בצורה כזו את הדמויות והסיפור למורכבים ועמוקים יותר. שוב, יתרון של סדרות טלוויזיה שהסרטים הללו נהנים ממנו.
מסע הצלב של לארסן
הסרט מוצא את ליזבת' סלאנדר (נומי ראפאס) שוב בשבדיה, לאחר תקופה לא קצרה בחו"ל, וכרגיל, היא מוצאת דרך להסתבך עד מעל הראש עם גורמים מפוקפקים. הפעם מואשמת סלאנדר ברצח קצין המבחן שלה, שאנס אותה באכזריות בסרט הקודם. בזמן שהמשטרה מחפשת אותה, עושה מיקל בלומקוויסט (מיקל ניקוויסט), העיתונאי עמו היא שתפה פעולה בסרט הראשון, כמיטב יכולתו על מנת לטהר את שמה, ולמצוא את האשם האמיתי ברצח. בין לבין מתגלים פרטים מסקרנים מאוד לגבי ההיסטוריה האישית של סלאנדר, ונחשפת רשת זנות וסחר בנשים.
לארסון, שסיפר כי אונס אכזרי לו היה עד הותיר אותו עם תחושות אשם קשות על כי לא סייע לקורבן, מוכיח שוב כי דיכוי נשים הוא נושא שקרוב לליבו. מלבד עלילת המשנה העוסקת בסחר בשנים מכוון לארסון גם זרקור אל דמותה של סלאנדר, מעמיק אותה, וחושף נפש נשית פגועה ומסוכסכת שיצר הנקמה הוא מרכיב מרכזי בה. סלאנדר חדלה להיות הפאנקיסטית המגניבה והאקצנטרית שהיא היתה בסרט הקודם, ומתגלה כאשה מעורערת, גבולית ומסוכנת, כמו גם ראויה להערצה. לסלאנדר אין כבוד לחוק, למוסכמות חברתיות, או לערכי משפחה. היא חיה במציאות אותה היא יוצרת לעצמה, לפי חוקים שהיא כתבה, והחברה היא זו שצריכה להתאים את עצמה אליה.
מועדון קרב
"הנערה ששיחקה באש" לא נופל במאומה מהסרט הראשון, ומספק מתח ועניין באותה הרמה בדיוק. רף האלימות גם הוא נותר גבוה, והפעם נוספו סצנות קרב של ממש, שמאופיינות בריאליזם מרתק. לא מדובר במופעי הראווה ההוליוודיים עמוסי הפיצוצים והפירוטכניקה, כי אם באנשים שמנסים לפגוע אחד בשני ביעילות ובפשטות. וזה כמובן הרבה יותר מרשים וכואב.
הבמאי דניאל אלפרדסון מחליף הפעם את נילס ארדן אופלב, שביים את הסרט הקודם, והסגנון הופך בעקבות שינויי הפרסונל לקצת פחות אלגנטי, וקצת יותר קצבי וענייני. גם העובדה שהסרט מתרחש בסטוקהולם, ולא במקום מבודד וקטן כמו הסרט הקודם, מייצר אוירה אורבנית ומחוספסת יותר, בניגוד למינימליזם הממוקד של הסרט הקודם. כמו כן פחות זמן מוקדש לאקספוזיציה, מכיוון שהצופה כבר מכיר את הנפשות הפועלות, שחופשיות הפעם פשוט לפעול.
אבל ההישג המרכזי של הסרט הוא עדיין דמותה של סלאנדר, שמתגלה כשורדת מוכשרת וקטלנית, וצופות פמיניסטיות לבטח יצהלו בסצנות בהן היא מראה את נחת זרועה לגברים שמשלשים אותה בגודלם. הסרט גם משופע בסצנות מין ועירום, כשגופה הצנום של סלאנדר נחשף שוב ושוב ומהווה כשלעצמו קריאת תיגר על תפיסות מקובלות של יופי נשי. ללא ספק מדובר באחת מהופעות המשחק המרשימות של השנים האחרונות, וההחלטה של האקדמיה האמריקנית כי הסרטים קבילים להתמודדות על האוסקר הופכת אותה למועמדת ריאלית לחלוטין לפרס המשחק.
