טייק אווי

בשנת 1995 ביים מיקל מאן את הסרט "היט", שנתפס באותם ימים כסרט השודים האולטימיטיבי. הוא ליהק לצורך העניין את אל פצ'ינו, שלתפקידו כג'ון וויטוביץ' בסרט "אחר צהריים של פורענות" היתה השפעה עצומה על הז'אנר, ואת רוברט דה נירו, שנים ספורות לאחר תפקידו המעולה כג'ימי קונוויי ב"חבר'ה הטובים". הסרט היה הצלחה, אם כי ברור היה לכולם כי מדובר בסרט נוסחה מהוקצע ולא יותר. "היט" לא היה חדשני כמו "בוני וקלייד", אינטנסיבי כמו "מת לחיות" או אלגנטי כמו סרטיו של דיוויד מאמט, אבל הוא עבד בזכות שחקנים כריזמטיים, במאי טוב, ותסריט מספק. כל הדברים שחסרים ב"Takers" החדש. בסוף שבוע בו עולים על המסכים שני סרטים שודים במקביל (השני הוא "גנב עירוני"), השפעתו של "היט" נראית גדולה מתמיד, וגדולים גם הגעגועים לרמתו הגבוהה.

"Takers" מנסה גם הוא להיות סרט נוסחה מהוקצע, אבל גם חוסר היומרה שלו לא מצליח להציל אותו משיממון. הבמאי ג'ון לוסנהופ מנסה לכפר על התסריט הבינוני ועל השחקנים הטירונים בקצביות, בחזות נוצצת, במצלמה תזזיתית ובמוזיקה עכשווית מופקת לעילה, ולסנוור את הקהל בווליום, צילומי אויר ותלבושות יוקרתיות. אבל הנוסחה לא עובדת. "Takers" נראה ומתנהג כמו וידאו-קליפ לא מקורי במיוחד בו להקת הבנים החליטה לשדוד בנקים במקום לשיר, ובהתאם הוא סרט מגוחך למדי.

הסיפור עוסק בקבוצת פושעים מקצועיים ושחצנים שמבצעים שוד פעם בשנה ונהנים מהחיים שאר הזמן. בזמן ששוטר מסור ואגרסיבי (מאט דילון) עולה על עקבותיהם מצטרף לקבוצה חבר לשעבר שיצא מהכלא, ומשכנע את השודדים לצאת אתו לשוד נוסף, המבוסס על אינפורמציה אותה הוא השיג בכלא לגבי מסלולה של משאית כסף עמוסה. למרות חשדנותם מתפתים חברי הקבוצה לשתף פעולה, והסרט עוקב אחר ההכנות לשוד, אחרי השוד עצמו, שכמובן מסתבך, ואחר המריבות בין חברי הקבוצה, והמרדף של המשטרה אחריהם.

לבנים, שחורים וכריס בראון

למרות שבין המשתתפים בסרט יש כמה שמות ופרצופים מוכרים, כמו היידן כריסטיאנסן ("ג'אמפר"), אידריס אלבה (סטרינגר מ"הסמויה"), הזמר מכה הנשים כריס בראון וזואי סלדנה, לאף אחד מהם אין תפקיד שגורם לו להתבלט מעל האחרים, ומכיוון שהם לבושים פחות או יותר אותו הדבר ולא מאופיינים כמעט בשום צורה קל להתלבל ביניהם. העובדה שחלקם לבנים וחלקם שחורים עוזרת אבל רק קצת. למעשה הבגדים האולטרה אופנתיים שהם לובשים כל כך מגוכחים עד שכשהיידן כריסטיאנסן מותקף על ידי קבוצת פושעים מתחרה כמעט מתחשק לראות אותו חוטף מכות רק בגלל הכובע הבלתי נסבל שהוא חובש. מאט דילון כמובן מעניין יותר משאר המשתתפים, אבל התפקיד שלו כל כך רדוד ודל עד כי גם הכריזמה שלו נבלעת בין המניירות השחוקות. עצוב לראות את דילון בתפקידים כל כך עלובים, ועצוב גם שנמאס כבר להגיד את זה. לפחות אין לו שפם הפעם.

לשחוק כל הדרך אל הבנק

לפחות נשאר האקשן, בערך. השודים עצמם לא מקוריים וטכניים למדי, וקרבות היריות המעטים לא מעניינים במיוחד. הנטייה של לוסנהופ לקיפצוצי מצלמה עצבניים ולקאטים מהירים גורמת ללא מעט מסצנות האקשן להיות לא מובנות כמעט לחלוטין, והתחושה הנוצרת היא שיש יותר אקשן ממה שהעין האנושית מסוגלת לראות, מהסיבה הפשוטה שהרבה מהאקשן קורה אוף סקרין. באחד המרדפים משולבות כמה קפיצות פרקור מרשימות למדי. הן בעיקר עושות חשק לראות ביוטיוב את סצנת הפתיחה של "קזינו רויאל" שוב, אבל, עצוב להגיד, הן רגע השיא של הסרט.

הסרט הזה לא נוצר כדי לספר סיפור, לרגש או להפתיע, אלא יותר כדי להיות תצוגת יכולות בימוי מרשימה, אבל הוא נכשל גם בזה. הבימוי אינו יוצא דופן באיכותו, והויזואליות של הסרט לא מרשימה מספיק על מנת להצדיק את קיומו. מסתבר שגם נוסחה שחוקה זקוקה לידיים אוהבות שיפיחו בה חיים, אבל ידיו של לוסנהופ עושות בדיוק את ההיפך, והתוצאה היא סרט חסר עמוד שדרה ולא מעניין.