שכחו אותי בבית אבות

זקנים ששולפים אקדחים הפכו לאופנה לאחרונה, בין אם זה בישראל ("נבלות", או בהוליווד ("בלתי נשכחים", "גראן טורינו"). השילוב הקיצוני לכאורה הזה הופך למוצלח אם יש ליוצר משהו משמעותי לומר על זקנה או על הרג, או לחילופין, מספיק חוש הומור להפוך את העניין לפארסה משעשעת - והכי טוב גם מזה וגם מזה. עם זאת, אם כל כוונתו של היוצר היא צחוקים ושיגועים דלים, חסרי אינטליגנציה או אמירה, התוצאה מלהיבה כמו תפוח אדמה שנשכח בשנה שעברה במגירה התחתונה במטבחו של פנסיונר ערירי. למרבה הצער "RED" (כך, באותיות לועזיות גם בגרסה העברית), סרט שמאגד כמה מחבריה המובילים של הגווארדיה הוותיקה בהוליווד ומזיין אותם בנשק אוטומטי, לא שואף ליותר מכך.

גיבור הסרט (המבוסס על קומיקס אמריקני באותו השם), הוא פרנק מוזס (ברוס וויליס), סוכן CIA שפרש לגמלאות ומבלה את חייו השקטים בניסיונות גמלוניים לפלרטט עם פקידת פנסיה טלפונית בשם שרה (מארי לואיס-פארקר, מ"העשב של השכן"). העניינים מסתבכים כשלביתו פורצת חבורת רוצחים שכירים חמושים עד הצוואר, אותם הוא מוציא להורג בשיטתיות מעוררת הערכה. הוא מבין שבשל הקשר עמו גם שרה הפקידה מועמדת מיידית לחיסול, וכשזו לא מאמינה לו, הוא קושר וחוטף אותה. בהמשך היא משתכנעת באמיתות סיפורו של פרנק, ואף מתלווה אליו ומסייעת לו לגלות שהסיבה לרדיפה היא שמישהו בוושינגטון הכניס אותו ואת חבריו לרשימת חיסול. פרנק יוצא לאגד את אלו מבין חבריו הותיקים ששרדו (מורגן פרימן, ג'ון מלקוביץ', הלן מירן) על מנת למצוא את האחראי לרציחות, שיושב בצמרת הממשל, ולהעניק לו טיפול הולם.

תעצרו באדום, בבקשה

העלילה הזו סופרה באינספור וריאציות הוליוודיות - הסוכן שמנסים להפלילו מבפנים, ויוצא למסע רווי מתח ואקשן לטיהור שמו. ניתן לספר סיפור זה באופן מרתק, או לספרו באופן חסר השראה. נראה שיוצרי "RED" האמינו שהעובדה שהדמויות הראשיות הן זקנים וזקנות מספקת על מנת לשעשע את הקהל ("הם פנסיונרים! והם יורים במטול אר-פי-ג'י!! גדול!!1"), ולא טרחו לנסות ולספר לנו משהו משמעותי מעבר לכך. העובדה שלסרט לוהקו כמה מהשחקנים הוותיקים הטובים בהוליווד עוזרת מעט בכיסוי הכשלים הבסיסיים בתסריט ובבימוי (של רוברט שוונטקה), ואפילו לעורר חיוך מדי פעם, אך אפילו צוות עילית כמו ברוס וויליס/ג'ון מלקוביץ'/מורגן פרימן/הלן מירן (עם הופעות אורח של ריצ'רד דרייפוס וארנסט בורגניין) לא מסוגל להציל סרט חולה בבסיסו.

רומן שמתחיל בחטיפה של אשה

אחת הדוגמאות הבולטות לעליבות העלילה והבימוי של הסרט מצויה בסיפור הרומנטי בין פרנק הקשיש לשרה, פקידת הקבלה הצעירה. רצוי היה להאמין שסיפורי אהבה שמתחילים בחטיפתה האלימה וקשירתה של האישה (ולא משנה באיזה תירוץ או צידוק עלילתי) הם עניין של העבר, אך "RED" מוכיח שעוד לא נפטרנו מצרה זו. מעבר לעניין החטיפה ה"רומנטית", דמותה של שרה דלה באופן מביך, והיא משמשת לא יותר מכלי תסריטאי כמושא אהבתו הבלתי ברור של הגיבור, וכמנוע למרדף אליו הוא יוצא כשהיא נחטפת על ידי הרעים. באופן זה לא רק גיבורי הסרט הם קשישים, אלא גם הערכים החברתיים השוביניסטיים אותם הוא מייצג - אך בעוד הקשישים בסרט דווקא מתפקדים באופן מפליא, הערכים הם מהסוג שעדיף היה לשכן בבית אבות או להמית מזמן בהמתת חסד.