הטבחית השבדית

שדופה, גרומה, עצבנית, חתרנית, מקועקעת, אלימה, דו מינית, אנטי סוציאלית ולא מנומסת. האם יש ברשימה הזו משהו שלא נכלל בהגדרת הסיוט הכי גדול של כל הורה אמריקאי? ובכל זאת, ברגעים אלו ממש מתדפקים מיטב מפיקי הוליווד על דלתה של נומי ראפאס, התגלית השבדית הטרייה, שמפגינה בדיוק את התכונות הללו בסרט "הנערה עם קעקוע הדרקון" ובהמשכונו - "הנערה ששיחקה באש", שעולה על מסכינו היום. מלבד הסרט השלישי בסדרה, שכבר הוקרן בחו"ל ואמור להגיע אלינו בינואר, מלוהקת ראפאס כרגע לתפקיד בסיקוול "שרלוק הולמס" שמצטלם בימים אלו, והדיבור הוא על ליהוקה העתידי לתפקיד ריפלי, לוחמת החלל אותה גילמה סיגורני וויבר בסדרת "הנוסע השמיני", בפריקוול המתוכנן. כיצד הפכה ראפאס לסחורה קולנועית כל כך חמה? והאם יש לפרסונה קולנועית קיצונית כל כך סיכוי לזהור בקונסטלציה ההוליוודית?

כזכור, הפכה שלישיית ספרי הפשע של הסופר השבדי סטיג לרסון, שיצאו לאחר שהמחבר עצמו מת במפתיע, לסנסציה בינלאומית ששברה שיאי מכירות, ובהתאם הפכו הסרטים השבדים המבוססים עליהם ללהיט. שתי הדמויות המרכזיות בסרטים הם העיתונאי מיכאל בלומקוויסט, המגולם על ידי השחקן מיכאל ניקוויסט, וההאקרית הגותית ליסבת' סלנדר המגולמת על ידי ראפאס. סלנדר, שחווה בסרט הראשון את אחד ממעשי האונס המחרידים שנראו על המסך, מתאוששת ממנו ואף נוקמת, הפכה בעקבות הצלחת הפרנצ'ייז לסמל לאשה שמסרבת להפוך לקורבן. במהלך הסרטים כולם גברים אלימים מזלזלים ביכולותיה, ומצטערים על כך.

פשעים ועבירות קשות

במידה מסויימת ניצבת סדרת הסרטים הללו בדיוק על קו התפר בין הקולנוע האירופאי לקולנוע האמריקני. מצד אחד מדובר בסרטי פשע מותחים ואינטנסיביים, מהסוג שהולך מעולה באמריקה. מצד שני הגיבורים מעשנים, המסרים החברתיים בוטים, התחושה קצת יותר ריאליסטית ממה שהקהל האמריקני רגיל לצרוך, והאלימות המינית גראפית במיוחד. אין בסרטים הללו את הזהירות והאת הפוליטיקלי קורקטיות של סרטי ז'אנר מקבילים בארה"ב, שלמרות האלימות שלהם יש סוללה של קווים אדומים אותם הם לעולם לא חוצים. אולי הדוגמה הכי טובה להבדל בין שתי התרבויות היא הבחירה של המתרגמים להפוך את שם הספר המדפרס "גברים ששונאים נשים" ל "הנערה עם קעקוע הדרקון", הנעים יותר לאוזן. 

דמותה של נומי ראפאס מהווה סוג של תמונת מראה לפער התרבותי הנ"ל. קשה לחשוב על מישהי יותר רחוקה ממנה מהכוכבניות האמריקניות הצעירות של ימינו. היא שתקנית, לא יפה, כפופה, היא אף פעם לא מחייכת, היא אגרסיבית והרזון הקיצוני שלה הופך את העירום אותו היא לא מהססת לחשוף בסרטים לקצת מביך. למעשה היכולות המקצועיות הגבוהות שלה בתור תחקירנית והאקרית הן הנקודה המרכזית לזכותה, אבל כידוע, בתרבות האמריקנית זה לפעמים הדבר החשוב ביותר. לא מפתיע שלרימייק אותו מביים כרגע דיויד פינצ'ר לוהקה רוני מארה ("סיוט ברוב אלם" החדש), המצודדת יותר, למרות עצתו של המבקר רוג'ר אברט, אחד ממעריציה של ראפאס, פשוט להשאיר את הדמות שבדית וללהק את נומי ראפאס עצמה.

שיק אירופאי מהסוג האפל

שחקניות כמו גרטה גרבו ואינגריד ברגמן הוכיחו כבר בתור הזהב של הוליווד כי הקולנוע האמריקני נזקק לא פעם למנה גדושה של שיק אירופאי, ופנלופה קרוז ומריון קוטיאר הן דוגמאות לתופעה מהתקופה האחרונה. אבל ראפאס משדרת ווייב קצת קיצוני יותר מהדיוות הנ"ל. מסוכן יותר, מלוכלך יותר ואנושי יותר. דומה יותר לאן פריאו ב"ניקיטה", או לחילופין לדמותה של קתרין קרטלידג' בסרט "עירום". סוג של אנטי ממסדיות מובנית. הוליווד מן הסתם מעוניינת לעלות על גל ההייפ של ראפאס, שההופעה שלה בשלישיית הסרטים הללו עוררה לא מעט הדים, אבל האם הקולנוע האמריקני ידע מה לעשות אתה? לא בטוח. לא חסרות דוגמאות לשחקניות שההצלחה האירופאית שלהן לא עזרה להן במיוחד בהוליווד, כמו מוניקה בלוצ'י או פרנקה פוטנטה.

הבחירה בראפאס לתפקיד ריפלי הגיונית במידה מסויימת, ויכולה לרמז על הדרך בה הוליווד עומדת להשתלט על המטען החורג שהאנרגיות של ראפאס עלולות להוות. לנתב אותה לתפקיד של פייטרית חסרת פחד, על גבול המפלצתית, כמו שריפלי הפכה להיות לקראת סיום סדרת "הנוסע השמיני". זה בטח יהיה יותר מספק מלראות אותה משחקת לצד טום קרוז בהמשכון נוסף ל"צופן דה וינצ'י", תפקיד ששמור בהוליווד לכישרונות זרים כמו אודרי טוטו, או איילת זורר.

החדשות האחרונות הן שלמרות ש "הנערה עם קעקוע הדרקון" הוא סרט משנת 2009, העובדה שהוא הופץ בארה"ב רק השנה הופכת את ראפאס למועמדת לגיטימית לאוסקר, כך שסיכויי ההיטמעות שלה בהוליווד יכולים לקבל חיזוק חיובי מאסיבי מאוד בקרוב. בינתיים אנחנו יכולים להנות ממנה בשבדית, בגרסה המקורית, האותנטית, שעדיין לא התמסחרה והתקלקלה על ידי אמריקניזציית יתר, בסרטי הפריצה שלה, "הנערה ששיחקה באש" ו"הנערה שבעטה בקן הצרעות", ורגע לפני שהיא תהפוך סופית ל "הנערה עם פסלון הזהב".