סרט מאפיה

עם כל הכבוד לשיפור שחל באיכותו של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, הוא לא משתווה ברמתו לספרות הישראלית. ספרות היא מדיום בו מרגישים ישראלים חופשיים יותר והיצע הספרים המעולים שהצטברו על המדפים בשנות קיום המדינה רק מוכיח זאת שוב ושוב. כשקוראים ספר ישראלי לא צריך לעשות שום הנחות, וניתן להיות סמוכים ובטוחים שגם אם רמתו אינה גבוהה, זה לא בגלל פיגור כלשהו של התעשייה, אלא כי נפלנו על ספר לא משהו. תעשיית הספרות היא בסדר גמור ואף יותר מזה, גם בסטנדרטים בינלאומיים.

זוהי הסיבה שמשמח לפגוש אדפטציות קולנועיות לקלאסיקות ספרותיות מקומיות, כמו "הדקדוק הפנימי" (ע"פ דוד גרוסמן) לפני שבועיים, וכמו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", על פי א. ב. יהושע, השבוע. בניגוד לניר ברגמן, שעמל על מלאכת עיבוד התסריט בעצמו, ערן ריקליס גייס לצורך העניין את התסריטאי נח סטולמן, ויצא נשכר. התסריט של "הממונה", זוכה פרס הקהל בפסטיבל לוקרנו, וזוכה חמישה פרסי אופיר, הוא מלאכת מחשבת של איפוק ומקצב. ריקליס (רוב הזמן) משרת את התסריט ולא להיפך.

המכשפה, האריה וארון הקבורה

מרק איווניר מגלם בסרט את הממונה על משאבי אנוש במאפיה גדולה (כמעט לכל הדמויות בסרט אין שמות), שמתוסכל לאחר שנאלץ לוותר על עבודה מאתגרת ומעניינת יותר, שהיתה כרוכה בנסיעות רבות, לטובת משרה אפורה ונייחת, על מנת להיות קרוב לזוגתו ובתו. בנוסף לכל הצרות מגלה הממונה כי אחת העובדות של המאפיה מתה בפיגוע, וכי אצבעות מאשימות מופנות אל המאפיה - ואליו, מכיוון שהעיכוב בזיהויה של הקורבן נבע מהעובדה שהוא עצמו לא ידע היכן היא נמצאת.

בעלת המאפיה (גילה אלמגור) שולחת את הממונה לארץ מולדתה של הקורבן על מנת לוודא כי הקבורה תיעשה בצורה מכובדת, בניסיון להשקיט את השערוריה, בליווי נציג של העיתונות ועם ארונה של העובדת עצמה, יוליה (היא הסיבה ל"כמעט" בסוגריים הקודמים). אבל במזרח אירופה העניינים מסתבכים, ולא עובר זמן רב והגיבור מוצא עצמו חוצה מרחקים עצומים בכלי רכב שונים, בחברת בני משפחה שונים של הנפטרת, בנסיון למצוא את כפר הולדתה. ובדרך? שלל תובנות על החיים, התפתחויות במערכת היחסים שלו עם העיתונאי, עם בנה של יוליה ועם משפחתו שלו. וחשוב מכל, היכרות עם יוליה עצמה, שהאנונימיות שלה הולכת ומתפוגגת.

העובדה שדמותה של אירנה מאגדת בתוכה שני קורבנות, את העובדת המנוצלת ואת קורבן הפיגוע, הופכת את המטען הרגשי שהיא נושאת  עמה לכבד למדי. ברור כי קיים כאן נסיון לעמת אדם אדיש ומרוכז בעצמו, נציגו של גוף מסחרי אדיש ומרוכז בעצמו לא פחות, במציאות הישראלית המורכבת, דרך מפגש פנים אל פנים עם הקורבן שלה, אבל במידה מסויימת זה קצת ברור מדי. המזל הוא שהסרט לא מנפנף במסריו באופן מופגן, ומצד שני גם לא טורח להסוות אותם. ההגשה חסרת הפניות הזו היא הסיבה לכך שהצופה מצליח להכיל את המסרים החברתיים של הסרט, מבלי להרגיש שהסרט מגוייס.

חוסר ההיכרות של המפעל עם העובדת שלו, וההתייחסות של הממונה עצמו אל עובדיו כאל "משאבי אנוש" ותו לאו, הוא אמנם מקומם, אבל הוא גם מובן מאליו, כך שכבר באירוע המכונן של הסרט קיים גרעין של תמימות אידיאליסטית. הרי לא באמת ניתן לצפות  מממונה על מאות עובדים להכיר כל אחד  מהם אישית ולדעת היכן הם נמצאים. במהלך הסרט לומד הממונה, כמו גם הצופה, כי למרות שלא באמת אפשר לצפות לכך, הציפיה קיימת, והיא מוצדקת.

תנין פיגוע

עלילת הסרט ברורה לחלוטין, אבל התהליך הרגשי שעוברות הדמויות, הוא-הוא הסיפור האמיתי, המועבר על ידי שתיקות יותר מאשר דבר אחר. ההתרחשות המרכזית בסרט, שהיא למעשה סוג של רומן בין הממונה לבין יוליה המתה, לא מוזכר בסרט במילה, אבל הוא ברור כשמש, והוא יפה ופואטי. וגם הסוריאליזם הדק בו מתאפיין חלקו השני של הסרט, לא מתעקש להיות מוגזם או מצחיק, והוא פשוט נוכח בצורה נעימה למדי. יש ביטחון בסרט הזה, סוג של שקט מרענן ומרשים.

אף אחד בסרט לא נותן הופעת משחק מבריקה, אבל אף אחד גם לא מפריע,  מלבד אולי בנה של המופרע של אירנה, המגולם על ידי נואה סילבר, שדמותו מעוצבת בצורה קצת שטחית. איווניר וגורי אלפי, שמגלם את העיתונאי שמתלווה למסע, מפתחים דינמיקת דיאלוג משעשעת, שמהווה סוג של אתנחתה קומית. בסופו של דבר מדובר בסרט משעשע למדי על מוות בפיגוע, ואכשהו זה עובד. אחר שלל הסרטים הכבדים וחמורי הסבר על הנושא, מסתבר שאפשר גם אחרת. טוב לדעת. נקווה שגם האקדמיה האמריקנית תדע להעריך זאת.