שורש הבעיה

אלגוריות הן כלי אמנותי נפלא, כך עוד הן לא יוצאות משליטה. לעיתים יעיל יותר להרחיק עדות, ולספר סיפור באמצעות דבר אחר הדומה, מאשר לומר את הדברים כפשוטם. עם זאת, חשוב לזכור שגם לדברים כפשוטם יש ערך. הדבר ניכר ביותר כשיוצר מתאהב באלגוריה שלו, והופך אותה לעיקר. ביצירות לילדים זה עובד, לעיתים, כמו למשל ב"העץ הנדיב" של הסופר של סילברסטיין, ספר שהוא אלגוריה אחת גדולה לאהבה והקרבה עצמית ללא תנאי. ביצירות למבוגרים, לעומת זאת, הגזמה כזו עשויה לעשות רושם ילדותי. "העץ", סרטה האוסטרלי של הבמאית הצרפתיה ג'ולי ברטולוצ'י, נמצא על הגבול המסוכן שבין אלגוריה יפה, למוגזמת.

הסרט, שהוקרן כסרט הנעילה של פסטיבל קאן האחרון, מתאר את התמודדותה של משפחה מעיירה אוסטרלית נידחת עם מותו הפתאומי של אב המשפחה. בדקות הראשונות של הסרט האב מתמוטט ונפטר כתוצאה מהתקף לב בזמן נהיגה, ומחזיר את נשמתו לבורא תחת ענפי עץ הפיקוס הענק שגדל בחצר ביתו, כשאשתו (שרלוט גינסבורג) וארבעת ילדיו מצויים סביבו. הבת הקטנה (מורגנה דיוויס המקסימה) משוכנעת שנשמתו של האב מצאה משכן בתוככי העץ, ומבלה זמן הולך וגובר בין ענפיו, בשיחות עם אביה. עם הזמן העץ הופך להוכחות אקטיבית ופולשת בחיי הבית, כששורשיו חודרים לצינורות וענפיו פורצים דרך החלונות. ככל שהסרט מתקדם נראה שיש לו קיום עצמאי רצון משלו.

מחלת העץ

כמו בספר הילדים "העץ הנדיב", גם בסרט "העץ" העץ הוא אלגוריה. יחסי המשפחה עמו מייצגים את התמודדותם הם ההלם והאבל של אובדן האב הפתאומי, ובעיקר את הצורך להשתחרר ולהשלים את תהליך האבל, לעומת הפחד הנואש לאבד את זכרו של האב בחייהם. הילדה הקטנה מייצגת קוטב אחד, הרוצה לאבד עצמו בין ענפי העץ. הילד הבוגר מייצג את הקוטב ההפוך, ורוצה לברוח כמה שיותר מהר ללימודים באוניברסיטה. בתווך נמצאת אמם, שמצד אחד נמשכת לטמיעה באבל כמו בתה הקטנה, ומצד השני ניצבת בפני האפשרות של לבלוב יחסים חדשים עם גבר שפגשה, שרברב אצלו החלה לעבוד לאחר פטירת האב.

נקודת התורפה של הסרט, המבוסס על ספר בשם "Our Father Who Art in The Tree", היא בנטייתו המסוכנת להיטמע אף הוא בין ענפי האלגוריה. קהל צופים בוגר מבין את הקשר בין העץ לתהליך האבל די מהר, ועשוי להתעייף מהרמיזות הדרמטיות החוזרות ונשנות בנושא. מנגד, הבימוי המעודן והמוצלח של היחסים בתוך המשפחה, ויכולת המשחק המרשימות המוצגות בסרט (בעיקר של מורגנה דייויס בת ה-8), מאפשרות לקהל להשתחרר לעיתים מלפיתת חנק זו, ומעניקות לסרט אוויר ונפח. גם הצילום של נייג'ל באק ראוי לציון, ומציג את המרחבים האוסטרליים במלוא יופיים, באופן עדין מאופק. סופו העלילתי של הסרט עושה שימוש באלגוריה, אך למרבה השמחה לא נכנע לה לחלוטין, ומשאיר מעט מקום לנשימה ולפרשנות הצופה.

ראוי לציין שהסרט הוא יצירה נשית כמעט לגמרי: הבמאית (שבעלה שלה נפטר בסמוך לצילומים), המפיקות, הכוכבת ואף הסופרת של הספר המקורי. בסרט גם יש כמה נגיעות ישראליות: שיר הפתיחה הסרט הוא "Weak" של אסף אבידן והמוג'וס, והמפיקה הצרפתייה, יעל פוגל, היא ישראלית לשעבר. גם עץ הפיקוס הפולשני מוכר היטב לתל אביבים שבינינו, שמכוניותיהם סובלות מפירותיו המכתימים, ובתיהם משורשיו האלימים.