הבורסה נפלה

לא רק ש"וול סטריט: הכסף מדבר", סרטו החדש של אוליבר סטון, לא מצליח להשתוות ל"וול סטריט" הראשון, אותו ביים סטון עצמו לפני עשרים וארבע שנים, הוא אף פוגם בהישגיו הצנועים של המקור. למרות האוסקר והתרומה המכרעת שלו לדרך בה רובע העסקים הניו יורקי מצטייר בתודעה הקולקטיבית, גם הסרט הראשון לא היה יותר מדרמה בינונית, ולולא התפקיד המרשים של מייקל דאגלס, שהצליח לגרום לצופים להזדהות עם דמות מפוקפקת אך מקסימה, ספק אם הוא היה זכור כל כך. אבל בדיוק המורכבות הזו, בה ניתן היה להתלות בסרט ההוא, הופכת מעורפלת בסרט החדש.

בתחילת הסרט משתחרר גורדון גקו, המשקיע חסר המוסר, מהכלא, וכותב ספר, בו הוא מנבא את המשבר הכלכלי של 2008. במקביל, בתו של גקו, וויני (קארי מאליגן), שמאשימה את אביה במות אחיה ממנת יתר, ומסרבת להתראות עמו, נמצאת במערכת יחסים עם ג'ייק (שיה לה-באף), מנהל צעיר בחברת השקעות גדולה. כשהחברה של ג'ייק נופלת, הוא יוצר קשר עם גקו, ללא ידיעה של וויני, ומסכם עמו כי הוא יסייע לגקו לחדש את הקשר עם בתו, ובתמורה יקבל ממנו ייעוץ שיעזור לו לנקום את מותו של אביו הרוחני, מנהל החברה בה עבד (פרנק לנג'לה), שהתאבד.

חשבון עובר לשווא

בניגוד לבאד פוקס, המשקיע השאפתן אותו גילם צ'ארלי שין בסרט הקודם, לה-באף מגלם הפעם את איש הפיננסים המוסרי, שמעדיף את טובת האנושות על רווח לחברה בה הוא עובד, כפי שהוא מדגים בהתעקשותו להזרים כספים לחברה המפתחת מקור אנרגיה אלטרנטיבי. בניגו לגקו תאב הבצע של הסרט ההוא, גקו החדש, למרות שהוא עדיין שאפתן וחסר עכבות, מעוניין לקיים גם חיי משפחה. התיאבון העצום לרווחים, ולניצחון במשחק הכלכלי, שהמחשתו היתה מטרת הסרט הקודם, הוא הפעם מובן מאליו, וכתוצאה, וול סטריט נותרת ערטילאית וחסרת עמוד שדרה. בעוד שבסרט הקודם הצליח סטון לגרום לצופה לחוות את הריגוש של הגיבורים, גם כשהריגוש נבע מפעולות נפשעות ולא מוסריות, הפעם הדידקטיות של הסרט אינה מוסוות בצורה מתוחכמת כל כך והופכת לקצת מביכה.

סטון מעולם לא היה במאי שמצטיין בעידון, והנטייה שלו להטיח את מסריו בפרצופו של הצופה הופכת רבים מסרטיו למסות, שהמאמר הטסקטואלי הוא המדיום המתאים להם. סרטיו הטובים היו אלו בהם הוא התגבר על הנטייה הזו, והתבטא דרך הדרמה. אבל הפעם לא הצליח סטון להשתלט על עצמו. התוצאה היא שהרגעים בסרט בהם מתוארת הדינמיקה בין בעלי חברות ובנקאים בתקופת המשבר, נושאים שבאמת מעניינים את סטון, מסקרנים ומעניינים, בעוד הדרמה שקורת בין הדמויות הראשיות נראית מאולצת ותלושה. שני הקטבים, העלילה המרכזית ועלילת המשנה, לא באמת קשורים אחד לשני, ונראים כמו סרטים שונים לחלוטין.

בטטת בורסה

פרנק לנג'לה, בתפקיד מנהל החברה של ג'ייק, וג'וש ברולין, בתפקיד הבאד גאי, די גונבים את ההצגה, כמו גם גלריה ססגונית למדי של דמויות משנה מעולם הפיננסים, אותם מעצב סטון כמו גנגסטרים צבעוניים. כמו בסרט הקודם, גם הפעם קשה לעקוב אחר הז'רגון הכלכלי, אבל זה רק תורם לתחושת האותנטיות. ברגעים הללו הסרט ממש מעניין, ונוצרת תחושה שנעשתה כאן עבודת תחקיר מקיפה, ועבודת עיצוב הפקה מעמיקה.

אבל אז חוזר סטון לכימיה הלא קיימת בין מאליגן ללה-באף, לגורלו חסר העניין של קשרם של מוליגן וגקו, ולנוסחתיות מפתיעה ומקוממת, בה מתאפיינת העלילה המרכזית. מוזר לראות את סטון נכנע בקלות כל כך לקונבנציות השנואות ביותר של סיקוולים. הסרט מתפתל ומתעוות בנסיון לשחזר אלמנטים שונים בסרט המקור, גם כשאין כל צורך בכך. לה-באף נראה מגוחך כשהוא מנסה להתנהג כמו ברוקר שכל מה שמעניין אותו זה כסף - כלומר, כמו שין. גקו נראה פתטי כשהוא מדבר על כסף כמאהבת תובענית. גם השיר של טוקינג הדס מהסרט הקודם, שמופיע גם הפעם, מן הסתם על מנת ליצור ריגוש ונוסטלגיה, מעורר בעיקר עוגמת נפש, מכיוון שהוא הופיע לאחר סרט המשך מיותר, שהעובדה שביים אותו במאי שנחשב לאיכותי, לא מצליחה להציל אותו משיממון.

>>> כלכליסט: איך מייקל דאגלס הפך לקפיטליסט האולטימטיבי?