לבשל, לכבס, לנקות

הפוסטר המדויק להפליא של הסרט "לאכול, להתפלל, לאהוב", בו נראית ג'וליה רוברטס מוצצת כפית פלסטיק כחולה בשובבות, נכנעת לפיתוי, מרכז בתוכו נאמנה את תמצית האדפטציה הקולנועית של ריאן מרפי (יוצר "ניפטאק") לספרה רב המכר של אליזבת' גילברט. מדובר כאן בסיפורה של אישה שמוצצת את החיים עד תום, או לפחות מנסה, אבל לא מצליחה לבעוט במוסכמה יותר משמעותית ממשטר הדיאטה שלה, שכבודו, כמובן, במקומו מונח.

הנתיבים בהם צועדת אליזבת', המגולמת על ידי ג'וליה רוברטס, על מנת לממש את עצמה ולברוח מהקיום הבורגני והבטוח שלה, שמפורטים בכותרת הסרט, "לאכול, להתפלל, לאהוב", הפכו כבר מזמן לנתיבים הסטנדרטיים בהן צועדות אינספור נשים בין העשור השני לשלישי בחייהן, כך שקשה להתחמק במהלך הסרט מהתחושה שהגיבורה הראשית לוקה באינפנטיליות קלה. אם גילברט, מרפי, וג'וליה רוברטס עצמה, שמשמשת כמפיקה, באמת רצו לשחרר מישהי מעכבה כלשהי, וללמד מישהי איך לחיות, הם נכשלו כשלון חרוץ. אבל קשה להאמין כי הם באמת היו רציניים בשאיפה הזו. קל יותר להאמין שהם משחקים בכאילו.

באלי טורס

בתחילת הסרט מחליטה אליזבת' ללא כל סיבה נראית לעין לעזוב את בעלה ולנסוע לחפש את עצמה. בעלה, המגולם על ידי בילי קרודפ, המום ומבועת מההתפתחות הלא צפויה, אבל הוא אינו מצליח לשכנע את זוגתו קלת הדעת לחזור בה מהחלטתה. אליזבת' מחליטה לצאת לטיול ארוך, שיתחיל באיטליה, ימשיך בהודו ויסתיים בבאלי.

באיטליה רוברטס אוכלת פסטות ועושה חיים במונטאז' שנראה כאילו מומן על ידי "אייר איטליה". הפעם האחרונה שכמות כה גדולה של אתרי תיירות וצילומי אוכל נראתה על המסך היתה בסרט אחר ששמו מורכב מרשימה, והכוונה היא ל "ויקי כריסטינה ברצלונה". בהודו מתפללת רוברטס באשראם ומנסה למצוא את אמונתה בשלושה חודשים מרוכזים אותם היא הקציבה לעצמה לצורך זה. בבאלי פוגשת אליזבת' את פליפה (חוויאר ברדם) ומתאהבת בו בזמן שהיא מבלה בחברת גורו צעצוע חביב בשם ק'תות, אותו היא עצמה מגדירה כגרסה אנושית של יודה. הכל עובד לפי התוכנית.

כעיקרון, החלקים המשמעותיים בסרט הם רק הראשון, הקורה באמריקה, והאחרון בבאלי. על איטליה ועל הודו אפשר היה לוותר, כי לא קורה שם כלום. מדובר בשעה של צילומי נוף, אווירה, ובדיחות גרועות, עם הרבה מוזיקה ושחקנים חתיכים במקרה של איטליה, ועל צלילה משעממת ומעיקה לתוך חיפוש עצמי חסר הגיון פנימי ומלא בחשיבות עצמית בהודו. בבאלי הסרט קצת מתעורר, בעיקר בזכות שני שחקני חיזוק מעולים - ברדם, המקסים תמיד, והאדי סוביאנטו, הגורו החביב, שלמעשה די גונב את ההצגה בהיותו האתנחתה הקומית היחידה שעובדת.

גזורה, זאתי

רוברטס עצמה נראית קצת משונה בסרט הזה. למעשה קצת קשה להבין איך היא נראית. האם היא אמורה להיות שמנה? היא בטח לא אמורה להיות רזה. בשביל סרט שעוסק כל כך הרבה בגזרה של הגיבורה ובמאבקים נפשיים הקשורים אליה, היה נחמד להבין מה היא בדיוק אותה הגזרה. לרוברטס יש הרבה נסיון בערפול החלק האמצעי של גופה, אותו היא צברה בסרטים כמו "אושן 12" או "קרוב יותר", שצולמו בזמן שהיא היתה בהריון, והיא בהחלט מיישמת אותו בסרט זה. גם השפתיים שלה נראות כאילו הן יצאו מכלל שליטה, וקצת קשה להביט בהן. למעשה החזות המפורקת שלה לא לגמרי הולמת תפקיד של אשה שמחפשת גאולה דרך הפשטות והטוהר של המזרח, אבל הקסם האישי שלה עדיין שם, אז איכשהו זה עובד.

אנשים, משני המינים, שלא אוהבים סרטי בנות, צריכים להתרחק מהסרט הזה כמה שרק ניתן. מדובר בבידור חביב עם נטיות ניו אייג'יסטיות שעוסק בהעצמה נשית. חצי מהסרט נועד לגרום לצחקוקים נבוכים של הזדהות, והחצי השני למבט "ישיר" ו"כנה", המלווה בלחלוחית בעיניים, אל תוך העצמי-הפנימי-האני. לא בדיוק סרט אקשן. בעלי טולרנטיות גבוהה יותר לז'אנר, שוב, משני המינים, יקבלו חווייה ריקנית אמנם, אבל יוכלו בהחלט להנות משני הכוכבים ומהבדיחות המטופשות של הגורו החביב.