"רציתי ללכת עד הסוף"

בסרטו הראשון הוא כלא קבוצה של אנשים בתוך מבוך ענקי וקטלני בצורת קובייה. בסרטו הרביעי גילו שני הגיבורים כי העולם מחוץ לביתם הפך למרחב ריק, לבן ואינסופי. אבל בארבע עשר השנים בהן הוא עבד על "קיוב", "Nothing" ושאר סרטיו, וינצ'נזו נטלי, הבמאי הקנדי המסקרן ביותר מאז אטום אגויין ודיוויד קרוננברג, בילה את שעותיו החופשיות בפרוייקט נוסף, שנידון לדחיות חוזרות ונישנות. השנה, אחרי שנים של פרה פרודקשן, יצא סופסוף "ספלייס" (איחוי) לאקרנים ברחבי העולם, והשבוע, במסגרת פסטיבל "אייקון", יוקרן הסרט גם בארץ.

ב"ספלייס" מספר נטלי את סיפורם של צמד מהנדסים גנטיים (אדריאן ברודי ושרה פולי), ושל דרן, בת הכלאיים פרי יצירתם. על ידי שילוב של אנימציה ממוחשבת עם אפקטים מיוחדים ואיפור, הצליח נטלי לברוא את דרן כאחת המפלצות הקולנועיות המקוריות שנראו על המסכים. חציה אדם וחציה שילוב של חיות שונות, דרן פורצת לחייהם של הגיבורים, ומתפקדת בחייהם כפרוייקט מדעי, כמו גם כבת, וברגעים האפלים יותר בסרט, כסוג של מאהבת.

"הרעיון לסרט צץ במוחי ברגע שראיתי את הצילום המפורסם של העכבר שצומחת לו אוזן מהגב. מיד היתה לי הרגשה שיש סרט בעכבר הזה"ֿ, מסביר נטלי בראיון טלפוני לקראת הפסטיבל. "זה היה בערך לפני חמש עשרה שנים, והמדע המעורב מאוד התפתח מאז, אבל במידה רבה הטכנולוגיה גדלה לתוך הסרט שלי. היום, ב-2010, כמעט ניתן לומר שהסרט שלי אינו באמת מדע בדיוני".

- איזה מהאספקטים של הנושא משך אותך במיוחד?

"זה בהחלט נושא עמוס ומרתק. הרבה מעבודת השכתוב היתה למעשה נסיון לצמצם את התסריט לתחום עיסוק אחד או שניים. אבל אני חושב שבסופו של יום מה שהפך את הסרט למיוחד עבורי זה העובדה שמדובר ב"סרט יצור", אבל גם בסיפור רגשי, או ליתר דיוק במשולש רומנטי. זה היה האלמנט שדחף את החומרים למקומות חדשים. ראינו את התבנית הזו כבר. היו אינספור סיפורי פרנקנשטיין למיניהם. אבל אני לא חושב שאי פעם ראינו סרט בו המדען באמת התאהב ביציר כפיו. אני חושב שהרעיון של להתאהב במשהו שאינו אנושי הוא מה שהופך את הסרט לאפקטיבי".

- האם נתקלת בהתנגדות לסצנות של מין המערבות את היצור?

"זו היתה אחת הסיבות שלסרט הזה לקח כל כך הרבה זמן לצאת לפועל. המיניות של הסרט בבירור מעוררת מחלוקת. אבל רציתי ללכת עד הסוף. הרגשתי שלהראות פחות יהיה מעשה פחדני. בגידה ברעיון המרכזי של הסרט. אבל היה לי מזל שעשיתי את הסרט עם חברה צרפתית. לצרפתים הללו ממש לא היתה בעיה עם הסצנות האלו. הם אהבו אותן".

- מה היו הקווים המנחים שעמדו לנגד עיניך כשעיצבת את דרן?

"רציתי שהיא תהיה אמיתית. רצינו יצור שאפשר להאמין בו. הפיתוי כשיוצרים מפלצת קולנועית הוא לברוא משהו גדול מהחיים. ואנחנו עשינו כמיטב יכולתנו על מנת למתן אותה לרמה מאוד אנושית ולהפוך אותו למתקבלת על הדעת מבחינה ביולוגית. ורצינו להפוך אותה לדמות. לגרום לה להיות מעורבת בסיפור לא פחות מדמויותיהם של שרה פולי ואדריאן ברודי. זה היה תהליך ארוך. במקור רציתי שהיא תהיה מלאך מהונדס גנטית. אבל ככל שהמחקר התקדם, ויותר אנשים עם אוריינטציה מדעית החלו לייעץ, התחלתי לחשוב איך בדיוק הכנפיים שלה יעבדו, איך הרגליים שלה יעבדו. בסופו של דבר מקור ההשראה המרכזי הוא פשוט הטבע. כל הזמן השוונו אותה לחיות אמיתיות ולאורגניזמים אמיתיים. הדברים המשונים ביותר קיימים בטבע. דברים שקשה לדמיין. העולם בהחלט משונה".

- הקהל הישראלי מכיר אותך בעיקר בזכות "קיוב". כמו ב"ספלייס", גם בסרט ההוא היה בסיס פרנואידי.האם הפרנויה הזו היא הכוח המניע מאחורי עבודתך?

בהתחשב במצבה הפוליטי של ישראל אני בטוח שיש הרבה דברים מעניינים שקורים, כך שאם אתה קולנוען ישראלי צעיר, אין לי ספק שלעשות סרטי אימה זה רעיון מעולה