ארץ האפשרויות המוגבלות

"יומרני" הוא האופן הנכון ביותר לתאר במילה אחת את "האמריקאי", סרטו החדש של ג'ורג' קלוני ככוכב וכמפיק. "יומרני ומשעמם", למי שמתעקש על שתי מילים. אצל קלוני, שכיכב לאחרונה בכמה סרטים נפלאים ("תלוי באוויר", "מייקל קלייטון"), כנראה התעורר צמא לעוד הערכה ביקורתית, והוא החליט לשתף פעולה עם מותחן המבוסס על ספרו של סופר מוערך, מרטין בות', ומבויים על ידי במאי מוערך, אנטון קורבין ("קונטרול") התוצאה, למרבה הצער, מותחת כמו צפייה בטחב גדל על סלע, ואמנותית רק בשאיפותיה.

עלילת הסרט מתארת את קורותיו של סוכן חשאי להשכרה בשם ג'ק (קלוני). לאחר שזהותו נחשפת והוא ניצל מניסיון התנקשות, ג'ק נשלח על ידי מפעילו למצוא מחסה בעיירה נידחת במרכז איטליה. שם הוא שוהה עד יעבור זעם, יוצר קשרים עם כומר מקומי (פאולו בונאצ'לי) המטיף לו על חטא וגאולה, ועם פרוצה מקומית (ויולנטה פלצ'ידו) המעניקה בנדיבות משניהם. למרות הסכנה לחייו של ג'ק, מפעילו מגייסו למשימה נוספת ואחרונה, בה עליו לייצר במו ידיו רובה צלפים לשימושה של סוכנת אחרת (ת'קלה רויטן).

סרט מתיחות

ל"האמריקאי" יש את כל קווי ההיכר המוכרים לסימון סרט כ"אמנותי". הקצב איטי, הצילום אסתטי, העלילה רופפת והדמויות בלתי מוסברות. עם זאת, אין כל עומק או משמעות מעבר לכל הפורמליזם השטחי המרכיב את היצירה, והקהל נותר עם סרט שמוגדר ומשווק כמותחן, אך למעשה אין בו כל דבר מותח או ראוי להערכה. הסרט שואב מתייחס רבות לסרטיו האיטיים והמדודים של מיכאלאנג'לו אנטוניוני, אך לא מכיל שמץ מהגאונות והעוצמה הרגשית שאנטוניוני הציג בסרטיו. במקום אקזיסטנציאליות, "האמריקאי" שופע קלישאות שחוקות (כמו השילוש המוכר והמשומש של רוצח, זונה וכומר). הסרט גם מתייחס לסרטים קלאסיים כמו "הסמוראי" של ז'אן-פייר מלוויל ו"היו זמנים במערב" של סרג'יו לאונה, אך לא מציג אפילו מעט מהאקשן או התנופה של שניהם.

הבמאי, אנטון קורבין, היה ידוע בעברו כצלם מחונן, והדבר אכן ניכר ב"האמריקאי". עם זאת, צילום מוקפד ושוטים מרשימים לא מספיקים לבנייתו של סרט - צריך גם עלילה, ורצוי גם משמעות. הסרט לא מכיל עלילה או משמעות בעלי משקל, ונראה שקורבין עושה בשני אלה שימוש שטחי בלבד, על מנת שישמשו פלטפורמה ליומרותיו הויזואליות והאמנותיות. ניתן לצלוח את הסרט בהנאה מסוימת מהתצוגה האסתטית, אך קשה לחפות על דלות התוכן והרגש של היצירה הקולנועית השלמה. ג'ורג' קלוני מצוי בשיאו כשחקן, וניתן לסלוח לו על בחירה עגומה זו, מאחר והוא עושה כמיטב יכולתו לשחק במעט שניתן בידיו. לבמאי אנטון קורבין, לעומת זאת, קשה יותר למחול על היומרה חסרת הכיסוי.