פנימית ג'
אין משהו ממש רע ב"הדקדוק הפנימי", אבל סרט כל כך פשוט וחד כיווני הוא סרט שלא לוקח אף פרס אופיר הביתה. דני סגל מעדיף ללכת לספריה
לאחר ההצלחה המסחרית והאמנותית של ניר ברגמן בסרט "כנפיים שבורות", ובפרוייקטים נוספים בהם היה מעורב, בין אם כעורך תסריט ובין אם כתסריטאי ובמאי טלוויזיה, הציפיות מסרטו השני היו גבוהות. כשנודע כי ברגמן עומד לעבד למסך את "ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן נוספה אליהן גם סקרנות רבה, והתרגשות לקראת הניצוצות ששילובם של שני כישרונות בסדר גודל זה יכול להצית. אבל למרות שסרטו של ברגמן הוא יצירה שאפתנית ומלאת תעוזה, שרושמת לזכותה לא מעט השגים יפים, בסופו של דבר נדמה כי דווקא בנסיון להיות נאמן למקור הספרותי טמונה הבעייתיות של הסרט, והוא שגורם לתחושת ההחמצה שמלווה את הצפיה בו.
הספר מספר את סיפורו של אהרון (רואי אלסברג), ילד בתחילת הסרט, ונער צעיר בהמשך, ושל התבגרותו רוויית הקשיים בישראל של תחילת שנות השישים. אהרון סובל מתסביך גוף חמור בגלל גובהו המזערי, שמלובה על ידי הלעג אותו הוא סופג מהסובבים אותו, ובעיקר מאמו השתלטנית (אורלי זילברשץ). אביו הפלגמטי וחלש האופי ואחותו האמפטית אמנם ערים למצוקתו, אבל אינם חזקים מספיק על מנת להגן אליו מהתעמרותה של בעלת הבית.
ביחד עם חברו הטוב גדעון מתגנב אהרון לביתה של גברת בלום השכנה ומוצא בו מפלט רגעי, שנגזל ממנו גם הוא כשהיא מנסה לפתות בבוטות את אביו. גדעון עצמו נסחף לזוגיות עם ידידה משותפת, בה מעוניין גם אהרון עצמו, אם כי נחיתותו המטראז'ית אל מול גדעון מונעת ממנו אפילו להתרעם על הבגידה. זנוח ובודד אהרון מפתח עולם פנימי מסוכן ומורכב, בו הוא צובר תסכול וכעס, שמתגלגל אט אט לייאוש.
בלי פתרונות
כפי שניתן להבין אפילו מתיאור העלילה הסכמטי, הסרט לוקה בחד כיווניות מסויימת, אבל חוויית הצפיה בו הרבה פחות קשה ומרפה ידיים ממה שאולי נדמה. למעשה בשני השלישים הראשונים של הסרט מדובר בדרמה חביבה למדי, עשוייה ברהיטות, משוחקת טוב, מגובה בשחזור תקופתי מדוייק עד רמת הסלנג וניסוח הדיאלוגים, ולמעשה מהנה ומרגשת למדי. גם בחלקים אלו של הסרט קשה שלא לשים לב שמצבו של אהרון לא משהו, וכי לא הולך לו מי יודע מה, אבל זה לא שונה מאינספור סרטים בהם הגיבור מתמודד עם בעיות קשות כל הסרט ולבסוף פותר אותן. ההבדל הוא שב"הדקדוק הפנימי" הבעיות לא הולכות לשום מקום.
לכאורה אין שום פסול בבמאי/תסריטאי שמחליט שלסרטו לא יהיה ההאפי אנד המחייב. אדרבה, יש בבחירה הזו סוג של אינטגריטי. כולנו יודעים כי בחיים דברים ממש לא מסתדרים תמיד על הצד הטוב ביותר. אבל בכל זאת קצת קשה שלא להתרעם על הטון האפל בו משתמש ברגמן בשליש האחרון של הסרט. הוא נראה לא במקום, ומדבר בשפה אחרת משאר הסרט.
דרמה וירטואוזית
במהלך הסרט כולו נחשף עולמו הפנימי המסוכסכך של אהרון במונולוג שפורץ מדי פעם לפס הקול, ותופס יותר ויותר ממנו ככל שהסרט מתקדם. כבמאי ששליטתו ברזי הדרמה וירטואוזית ממש, כפי שהוא מוכיח שוב ושוב במהלך הסרט, קשה שלא לתהות מדוע מסתמך ברגמן על טקטיקה כה לא מעודנת על מנת לאפיין את דמותו של אהרון. ברגמן עושה פלאים בניואנסים, תגובות מילימטריות ודיאלוגים מדוייקים. גם אהרון עצמו, בגילומו המרתק של אלסברג, עובר יופי במימיקה וטון הדיבור המתריס שלו. קשה להבין מדוע יש צורך בחלון הבלתי אמצעי שפותח ברגמן אל נפשו.
הסיבה לכך מן הסתם היא התוכן האובססיבי קומפולסיבי של אותו מונולוג פנימי, שמקבל משקל רב כל כך בספר. אבל בסרט זה לא עובד. תחושת המלנכוליה הנעימה לנוכח גורלו העגום של אהרון, שמתעוררת כאילו מאליה בזכות העבודה העדינה של ברגמן, מתחלפת במועקה מעוררת בחילה, אותה מזמן ברגמן כשהוא מסתמך על כלים קולנועיים נחותים הרבה יותר כמו להג רפטטיבי בפס הקול ואימג'ים בלתי נסבלים של ילד שמכאיב לעצמו פיזית על המסך, או דימויים סוריאליסטיים פשטניים.
ברגן הוא במאי מתוחכם ומודע לעצמו. אין ספק כי ההחלטות הסגנוניות שלו בסרט הן מחושבות ומאורגנות. הוא יודע מה הוא עושה. אבל נדמה כי מתוך השאיפה שלו לתרגם נאמנה את ספרו של גרוסמן הוא ויתר על הסרט שלו עצמו. על ידי עריכת תסריט מכוונת מסך יותר היה על ברגמן לייצר דרך קולנועית יותר לעבד את הספר למסך. הדרך בה הוא בחר לעשות זאת יוצרת חוסר אחידות סגנונית שגובל בחוסר התחשבות בקהל, שנאלץ להסתגל לשפה קולנועית בוטה וקשה לאחר שהתרגל לשפה דרמטית סטנדרטית, ובסופו של דבר נראית כמו טעות בשיפוט.
