סיוט ברחוב הרצל
איך קרה שאחרי עשור של דרמות משפחתיות וסרטי מלחמה, פתאום נעשים בישראל שלושה סרטי אימה בו זמנית? מה הסיכוי להצלחת הז'אנר הנישתי בארץ? ומה האזור הכי מפחיד בישראל? דני סגל יודע יותר מדי
"שנת 2010 היא שנת האימה בקולנוע הישראלי" מכריז אורי אביב, המנהל והמייסד של פסטיבל אייקון למדע בדיוני ופנטזיה, שמהווה את הפלטפורמה היחידה נכון להיום לאימה תוצרת ישראל, או "היברו הורור" (Hebrew Horror). והוא יודע על מה הוא מדבר. אחרי שנים של ריאליזם מעיק, דרמות, סרטי מלחמה וסרטים פוליטיים, נראה שהקולנוע הישראלי הגיע סופסוף לנקודה בה הוא מסוגל להכיל קצת איברים כרותים, דם וקרביים, והפעם לא בהקשר המלחמתי.
ברגעים אלו ממש נמצאים לא פחות משלושה סרטי אימה ישראלים באורך מלא בשלבי הפקה מתקדמים, מה שמגדיל את כמות הפיצ'רים בז'אנר זה שנעשו בישראל ל...שלושה. הראשון הוא סרטם המדובר של אהרון קשלס ונבות פפושדו "כלבת", שהצצה לקטעים מתוכו תתקיים בפסטיבל אייקון הקרוב, השני הוא הסרט "חתולים על סירת פדלים" של סולן להקת שייגעצ, יובל מנדלסון, והשלישי הוא הפקת הזומבים "עולם אחר" של הבמאי איתן ראובן. אז מה גרם למגפה המדממת לפרוץ? מהו אותו חידק טורף שגרם לשלושה (טכנית ארבעה) במאים שונים לדדות כמו זומבים לכיוון אותו הז'אנר בדיוק באותו הזמן?
דור חדש
משיחה עם אורי אביב ניתן להבין כי למרות שלעין בלתי מזוינת השינוי נראה פתאומי, למעשה יש לו שורשים עמוקים. "בשנות השישים והשבעים ז'אנרים כמו מדע בדיוני ואימה החלו לחלחל לישראל דרך צעירים שחשופים יותר לעולם החיצון", מסביר אביב. "עם השנים השתלבו באקדמיה יותר ויותר אנשים שגדלו על ריי ברדברי ואייזיק אסימוב לצד מארק טוויין ואריך קסטנר, ויש להם פינה חמה בלב לז'אנרים הספקולטיביים. אנשים שמבינים שדרך '1984' אתה יכול להעביר מסר בדיוק כמו שאתה יכול להעביר הגות פילוסופית דרך 'סולאריס'".
כבר בשנות השמונים ניתן היה להבחין בהבלחה ראשונה ובודדת לז'אנר האימה במסגרת סדרת הקאלט "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", שאף זכתה לכבוד הגדול ביותר אותה יכולה לקבל תופעה תרבותית ישראלית - פארודיה בתוכנית "זהו זה!". וגם בסרטים ספציפיים שנעשו במסגרת הז'אנרים ה"סטנדרטיים" ניתן היה למצוא מדי פעם חריגה מגבולות הריאליזם הנוקשים.
"לקולנוע הישראלי תמיד היתה בעיה עם סרטים שלא שייכים לז'אנרים המקובלים", מסביר יהושוע סימון, במאי, אוצר, משורר, ועורך כתב העת לקולנוע מערבון, "אבל לעל טבעי יש הרבה שימוש בו. יש סרט יחסית מאוחר של יגאל בורשטיין שנקרא 'זמזום', בו זמזום מסתורי מגיע מן השדות. גם בסרט 'שחור' יש אלמנטים של כישוף, והסדרה 'תמרות עשן' עוסקת בהיעלמות מסתורית של תושבי קיבוץ בגולן".
זהירות, ילדי מעברות
אבל בפריחה של ממש בז'אנר, שצפתה במידה מסויימת את הגל הנוכחי, ניתן היה להבחין רק בשנים האחרונות, שהתאפיינו בהוזלה משמעותית בתהליכי הייצור של סרטים. כיום מקבל פסטיבל אייקון עשרות סרטי ז'אנר (מדע בדיוני/אימה/פנטזיה) קצרים כל שנה, והכמות והאיכות שלהם גדלה כל הזמן. אחת הדוגמאות הבולטות לסרט מסוג זה היתה "נקמת ילדי הגזזת" של רועי צורף, טריילר לסרט שמעולם לא צולם, שהופץ באינטרנט לפני שנים מספר, וסיפק אינטרפרטציה ישראלית לז'אנר הסלאשר האמריקני. על פי הטריילר היה אמור הסרט העתידי לעסוק בילדי מעברות שהפכו לרוצחים פסיכופטים לאחר שנחשפו לקרינה רדיואקטיבית.
בעקבות התכונה העזה בתחום פנה אורי אביב לקרן הגדולה בהצעה לפתוח קרן נוספת, קטנה יותר, שתיוחד לסרטי ז'אנר. ההצעה התגלגלה בסופו של דבר למסלול פיתוח של הקרן, הכולל סדנה לכתיבת תסריטים לסרטי ז'אנר אותה מארגן הפסטיבל, כשבסופה אחד או יותר מהתסריטים יקבלו תמיכה מהקרן. מה גדולה היתה ההפתעה כשהסתבר שגם לקרן החדשה לקולנוע יש מסלול מקביל, עליו היא הכריזה בדיוק באותו הזמן.
"בשנים קודמות השקענו בדרמות המבוססות על יצירות של שלום עליכם ושל ש"י עגנון" ,מסבירה דורית ענבר, מנכ"לית הקרן החדשה. "השנה חשבנו לעשות משהו קצת יותר עכשווי שלא מבוסס על ספרות כתובה, ובחרנו במדע בדיוני ואימה. רק אחרי שפרסמנו את המסלול של סרטי הז'אנר גילינו שלקרן הגדולה יש מסלול דומה. אנחנו משתפים פעולה אתם במסלול הפיתוח, ושולחים את היוצרים הנבחרים משתי הקרנות לסדרת ההרצאות".
אנחנו מקבלים סרטי מלחמה, אנחנו מקבלים סרטים פוליטיים, אנחנו מקבלים סרטים על אשכנזים וספרדים ואנחנו מקבלים סרטים העוסקים במגדר. אבל לסרט זומבים עד כמה שאני זוכר היתה עד היום הצעה אחת בלבד
איך הגענו למצב הזה? "אנשים הניחו שהם לא יקבלו תמיכה", מסביר אביב, "וכנראה שהיה ממש בטענה הזו. אבל הם יצאו ועשו זאת בכל זאת. הם אמרו - זה מה שחשוב לי, זה מה שמגניב אותי, זה מה שאני רוצה לעשות ואני רוצה לעשות את זה פה בישראל. וצריך להצדיע להם כי הם פורצי דרך. הם עומדים לעשות את החיים של היוצרים הרבה יותר קלים מעתה והלאה".
"הפולקלור שלנו עשיר לא פחות"
על פניו נדמה כי להפיק סרט אימה בישראל היא פעולה המשולה להתאבדות פיננסית. רמת ההפקה של הסרטים האמריקנים רוויי האפקטים המיוחדים נראית למפיק הישראלי הממוצע כמו חלום בלתי ניתן למימוש. אבל סרטי אימה אפשר לעשות גם אחרת, ו"פעילות על טבעית", הבלוקבאסטר דל התקציב של אורן פאלי, שסרט ההמשך שלו עתיד לעלות לאקרנים בחודש אוקטובר, הוא הדוגמה האולטימטיבית. במהלך הסדנה אותה עוברים היוצרים הנבחרים על ידי הקרנות מקפיד אביב לחשוף את היוצרים לדרכים שונות ליצירת סרטי אימה ומדע בדיוני בתנאי התקציב הישראלים.
"אני מסכים שאין לנו תקציבים פה לעשות סרטים כמו סיוט ברחוב אלם", מסביר אביב, "וזו הסיבה שבמדינות עם תעשייות קטנות כמו שלנו עושים דברים אחרים. ב-2004 לדוגמא, זכה בסנדאנס סרט מדע בדיוני בשם "פריימר", שנעשה בתקציב של 8,000 דולר. זה סכום שהרבה סטודנטים בארץ מוציאים על סרט הגמר שלהם. דוגמא אחרת מהזמן האחרון היא הסרט "ירח", שנעשה בארבע מליון דולר אבל נראה הוליוודי לחלוטין. 4 מיליון דולר זה סכום שמגרד את התקרה העליונה של משהו שהוא בר הפקה בישראל. ודברים כאלה אפשר לעשות בכל ז'אנר, אדרבה בז'אנר האימה, שמה שהוא דורש זה יצירתיות. לא ממש צריך אפקטים כדי לעשות סרט מקורי וטוב. יש מסורת שלמה בסרטי האימה שמבוססת דווקא על הסתרת המפלצת".
בכל הקשור למפלצות, לעם היהודי, על מסורתו המפוארת, אין במה להתבייש. "אני חושב שזה בלתי נמנע שייקום כאן דור חדש של יוצרים שמתעסקים בסרטי אימה ובסרטי זומבים" מנבא נבות פפושדו, שותפו לבימוי וליצירה של אהרון קשלס בסרט "כלבת". "הפולקלור שלנו עשיר לא פחות מאשר של האמריקנים בכל הנושא של העל טבעי והמוזר. ברוך השם אנחנו עם מיתולוגי עם המון המון היסטוריה. אני מניח שזה רק עניין של זמן עד שאנשים ימציאו כאן את הז'אנר מחדש כי אנחנו מסוגלים לעשות את זה".
בין ההצעות נשלחו לקרן על ידי יוצרי אימה צעירים בלטו בהיעדרם שני נושאים שהיוו את לחם חוקו של הקולנוע הישראלי עד היום, השואה והסכסוך הישראלי-פלסטיני, תופעה שמסמלת גם היא, בדרכה, את הנסיון של היוצרים לברוא מציאות חלופית. למעשה מתנהגים רבים מהסרטים הללו כמו סרטים אמריקנים לכל דבר, שמעברתים את ז'אנר הסלאשר פופולארי בצורה בוטה. באופן מפתיע, את המקום הנכבד אותו תופסים בארצות הברית רדנקים ופנאטים דתיים למיניהם, תופסים בישראל תושבי המושבים והקיבוצים.
"מדע בדיוני ואימה מדברים על הדברים שאנחנו מפחדים מהם כחברה" מסביר אביב, שקרא חלק גדול מההצעות שנשלחו. "גילינו בין ההצעות ז'אנר שלם של סרטים על קבוצות של בני נוער שנוסעים לקיבוץ ומשהו נורא קורה להם. מה שמפחיד בקיבוץ זה הקולקטיב. חוסר המחשבה העצמאית. ההתמודדות עם מנגנון ביורוקראטי שלם ולא ברור שאתה לא יודע איך אתה יכול להשפיע עליו ואתה לא יודע איך אתה יכול לפנות אליו. וז'אנר נוסף זה ז'אנר הצימר בצפון. אותו עסק רק טיפה יותר אינטימי ועם בת זוג".
השאלה המרכזית כרגע היא איך יגיב הקהל למטח המאיים שעומד לנחות על האקרנים. "המפיקים תמיד טענו שאין לזה קהל", אומר פפושדו, "אבל איך יכול להיות קהל למשהו שאף אחד לא עושה? אנחנו מאמינים שיש לזה שוק בארץ ושאף אחד פשוט לא העז עד היום".
פסטיבל אייקון TLV למדע בדיוני ופנטזיה יתקיים בסינמטק תל אביב בין ה-25 ל-30 בספטמבר