גומרים הולכים
סיפור האהבה הבעייתי ב"הולכים רחוק" מנסה לחקות קומדיות אינדי ניו יורקיות, אבל נשאר בתבנית של קלישאות הוליוודיות. דני סגל ינתק קודם, בסדר?
"הולכים רחוק" היא קומדיה רומנטית חביבה העוסקת בבני זוג שהולכים רחוק על מנת לנהל מערכת יחסים הגיונית למרות שהם גרים בשני קצוות הפוכים של ארצות הברית - ניו יורק וסן פרנסיסקו. למרות שהיא פועלת במסגרת ז'אנר מתקתק עם נטייה לייפות את המציאות, הבמאית נאנט בורסטין ("הילד נשאר בסרט") מתמודדת בהצלחה יחסית עם הנושא אותו בחרה, ובמקום להשתמש במרחק הפיזי בין הגיבורים כבסיס לקומיית טעויות מעצבנת בלבד, היא באמת מנסה להמחיש את הבעייתיות הכרוכה בקשר כזה, ופה ושם זה אפילו עובד.
ארין (דרו ברימור) היא סטודנטית לעיתונאות ששוהה בניו יורק על מנת לסיים את ההתמחות שלה. כמי שמסיימת את מסלול ההתמחות שלה בגיל שלושים ואחת ארין מרגישה שה"טיימליין שלה נדפק", כהגדרתה, כשבחרה לעזוב את הלימודים למען האהבה בצעירותה. והכי גרוע - נראה שהיא עומדת לעשות את אותה הטעות שוב פעם, עם בחור חמוד בשם גארט אותו היא פוגשת בתחילת הסרט.
גארט (ג'סטין לונג) עובד בחברת תקליטים, נפרד בדיוק מחברה שלו, ומלווה דרך קבע בשני חברים טובים ששומרים אותו בבועה טינייג'רית של הומור מטופש ועיסוק בשטויות. גארט וארין נפגשים בפאב, ולאחר שהיא מתפקדת כריבאונד למערכת היחסית הקודמת שלו, הם מגלים כי הם חולקים חיבה משותפת לסרט "אהבה בשחקים", והדרך לרומנטיקה סלולה. אבל כשההתמחות של ארין נגמרת הבוס שלה לא שש להציע לה משרה של ממש בעיתון והיא נאלצת לחזור לן פרנסיסקו.
אהבה בשלט רחוק
לאחר תקופה לא קלה בה הקשר מתקיים בטלפון, במייל, בסקייפ, בהודעות טקסט, ואחת לכמה חודשים, במפגשים פנים אל פנים, ארין ניצבת מול החלטה: האם לקחת את העבודה הנחשקת שמוצעת לה בסן פרנסיסקו, ולוותר על הקשר עם גארט, או לוותר שוב על הקריירה למען האהבה, ולעבור לגור בניו יורק.
אף אחד בסרט הזה לא רעב ללחם, אבל באופן יחסי בני הזוג, ובעיקר ארין, מתמודדים עם לא מעט בעיות אמיתיות. ארין ממלצרת בגיל שלושים ואחת וזה מתסכל אותה, היא מחפשת עבודה בניו יורק ולא מוצאת, מתגוררת אחותה ובעלה ולא אוהבת את זה. וכשהמציאות של הפירוד הממושך מכה, ארין היא זו שפוזלת לכיוון גברים אחרים. מצבו של גארט טוב יותר, אבל גם הוא די שונא את עבודתו, והוא ללא ספק סובל מאוד מהמרחק מבת זוגו.
כל האלמנטים הללו לא באמת מצליחים להוסיף לסרט גוון ריאליסטי, אבל לפחות קיים כאן נסיון לשוות למציאות של הדמויות דמיון כלשהו למציאות האמיתית. התסריט עושה כמיטב יכולתו על מנת להסוות את העובדה שהוא דביק ושהוא מיפה את הקיום על מנת לאשר ערכים אמריקנים של משפחתיות ותחרותיות, על ידי יחס רציני של הדמויות לאילוצים כמו פרנסה, וכמובן, גיאוגרפיה. למאית שניה אפילו מתעורר ספק לגבי יכולתה של האהבה להתגבר על כל המכשולים, וזה לא מובן מאליו בקומדיה רומנטית.
נפגש באמצע?
למרות שברימור קצת מבוגרת מדי לתפקיד שהיא עושה, הכימיה בינה לבין לונג, שהיו זוג גם במציאות, סבירה, ודמויות המשנה עושות את שאר העבודה. כריסטינה אפלגייט חמודה בתור אחותה הלחוצה והמשונה של ארין, וצמד החברים הלצים (צ'רלי דיי וג'ייסון סודייקיס) של גארט מצחיקים מאוד. בכלל רוב הבדיחות משעשעות, ורוב האיזכורים התרבותיים מדוייקים, מה שמקל מאוד על ההנאה מהסרט.
למרות הכל, "הולכים רחוק" לא משתווה לקומדיות האינדי הניו יורקיות אותן הוא מנסה לחקות. למרות כל ההשגים שלו עדיין במדובר במוצר הוליוודי שקצת מזלזל בצופה שלו והרבה מחנך אותו. אבל לפחות נראה שהבמאית והתסריטאי (גוף לה טוליפ) מוכשרים מספיק כדי לדעת את מי לחקות. כמובן שקשה לרחם על שני אנשים יפים, מוכשרים, משכילים ומתוחכמים, רק בגלל שהגוון של החיים שלהם הוא וורוד כהה במקצת. אין כאן כלום מהאפלוליות והעוקצניות שאנשים כמו וודי אלן או נוח באמובך יודעים להשחיל בטבעיות בקומדיות שלהם. אבל אם מתעלמים מהעובדה שדברים רעים לא באמת קורים בעולם שבו ארין וגארט חיים, אז אפשר לדמיין, לפחות לשעה וחצי של הסרט, שהם בדיוק כמונו.
