תש"ע מילימטר
השנה החולפת תיזכר בתור זו שבה הקולנוע הישראלי נכנס לאגוטריפ ויצא מתבנית הדרמות הארצישראליות של השנים האחרונות. סיכום שנה
התנופה של הקולנוע הישראלי הפכה את התוצרת הקולנועית המקומית בשנה האחרונה למגוונת באופן חסר תקדים. הספקטרום הרחב של ז'אנרים וסגנונות יצר מצב מבורך בו כל צפיה בסרט ישראלי אתגרה מחדש את ההגדרות המקובלות לגבי מה מאפיין את התעשייה המקומית. מצד אחד האקלקטיות הזו מסמלת חיפוש אחר משהו שונה, ורצון לברוח מהעבר, ומצד שני, במהלך החיפוש עצמו מוצאים אינספור יצירות שלמות ומרתקות, שמהוות יצירה מוגמרת בדיוק כמו שהן מהוות שלב מעבר.
כזכור התחילה השנה בסימן הזכיה של "לבנון" בפסטיבל ונציה, והמועמדות של "עג'מי" לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הזר, שני השגים שהכניסו את התעשייה כולה לסוג של אגו טריפ, שעל תוצאותיו אנחנו נלמד בוודאי בקרוב, אם נתחשב בעובדה שסרט ישראלי ממוצע לוקח לפחות שנתיים להפיק. שני הסרטים, כל אחד בדרכו, היו התמודדות עם סוגיות פוליטיות, כשלעצמה נטייה שמאפיינת את הקולנוע הישראלי המנוכר של העבר. אבל שניהם גם ניחנו ברמת הפקה מהפכנית, ולא רק בסטנדרטיים ישראלים, והחווייה הקולנועית שהם יצרו היתה עוצרת נשימה. למעשה מעטים הרגעים הקולנועיים במסגרת הסרטים שהוקרנו בארץ השנה שמסוגלים להתחרות עם שני הסרטים הללו.
>>> דני סגל חזר בחיים מ"לבנון"
חמש שעות ושבע דקות
אבל כבר בתחילת השנה עלו על האקרנים כמה סרטים רעננים ומרעננים, שהוכיחו כי את היוצרים הישראלים מתחילה לעניין יצירה פחות פוליטיצנטרית, ויותר צבעונית, ו"חמש שעות מפריז" היה סנונית ראשונה. אמנם הדרמה הריאליסטית המינורית היא סוגה וותיקה ומוכרת בארץ, אבל הנגיעות הקאמפיות והמודעות לעצמן, ההומור והדיוק הרגשי, הפכו את הסרט למקורי למדי. המוזיקה הצרפתית התלושה ששלטה יד רמה בפסקול צבטה את הלב, ושימשה את ליאון פרודובסקי נאמנה על מנת לסחוף את הצופה לעולמו הפנימי המלנכולי והמקסים של הגיבור נהג המונית, שגולם על ידי דרור קרן.
אם "חמש שעות מפריז" היה קריאת כיוון, "קירות" כבר טרף את הקלפים לחלוטין. דרמת מתח עם שתי גיבורות ראשיות, האחת נערת ג'יימס בונד אורגינל והשניה זוכת כוכב נולד אורגינלית לא פחות, שמכילה גם סצנות אקשן רהוטות לחלוטין, זה משהו שעוד לא נראה בארץ. הליהוק של נינט היה גם סוג של מפגש פסגה ראשון בין הקולנוע הישראלי לעולם ערוץ שתיים, מעין הקדמה ל"זוהי סדום", ששילב גם הוא בדרכו את שני המדיומים.
ואז נחת עלינו "שבע דקות לגן עדן", וטרף את הקלפים שוב. דני לרנר אמנם כבר השיק את ז'אנר הלופים הפרנואידים, והעלילות שקורות בתוך ראשו של הגיבור, ב"ימים קפואים", אבל למצוא את עצמך בתוך מבוך פסיכולוגי קפקאי כשקנית כרטיס לסרט פיגוע מדכדך, היה ללא ספק הפתעה. הסרט, כמובן, עגמומי למדי בכל זאת, אבל לפחות הוא מפעיל את השכל בצורה פנטסטית בדרך.
מתבודדים בבית
"הבודדים", הקמבק המיוחל של רנן שור היה סוג של הפוגה מהחדשנות לסגנון ותחומי עיסוק שחוקים משהו בקולנוע הישראלי, ולשפה קולנועית פחות מסקרנת, אם כי גם בו היו לא מעט נקודות ציון, ושני שחקנים ראשיים ששווים את כל הסרט, ואז עלה על האקרנים "פובידיליה", והחזיר אותנו לעולם סובייקטיבי, קלוסטרופובי ומעניין. שוב היה גיבור טלוויזיוני בתפקיד הראשי, כשהפעם לליהוק האנטי טייפקאסט של עופר שכטר היה משקל לא קטן ביחסי הציבור שנעשו לסרט. אבל ל"פובידיליה" היה הרבה מה לתרום מלבד השחקן הראשי, כמו שפה קולנועית הזויה ופסיכדלית, שימוש מעולה בלוקיישן, ותסריט לא שגרתי.
>>> דני סגל צפה לבד ב"הבודדים"
>>> ואז ננעל בבית עם "פובידיליה"
עוד ז'אנר שזכה להתייחסות ראשונה בקולנוע הישראלי הוא סרטי הגנגסטרים. "כבוד", סרטו של חיים בוזגלו בעל הקאסט האינסופי, יצר גרסה מרוקאית אסלית לסכסוכי הדמים בין משפחות פשע המוכרים לנו כל כך מהקולנוע האמריקני. "הבורר" אמנם קצת גנב לא את הבכורה, אבל בכל זאת קשה להתעלם מהשאפתנות של הסרט, ומהתעוזה שלו.
"כלת הים" היתה אמנם דרמה פוליטית העוסקת בסיפור אהבה בין יהודיה לערבי, נושא מוכר, אבל השוני בו לא היה בבחירת התכנים, כי אם בהישגים הקולנועיים. בדרכה השקטה והבטוחה בעצמה הצליחה קרן ידעיה לייצר דרמה אפקטיבית ומוחצת כמיטב המסורת של הדרמטורגים האירופאים הגדולים של השנים האחרונות. אנשים כמו האחים דרדן או אפילו מיכאל הנקה. ידעיה הוכיחה בסרט זה כי לא בז'אנר הפוליטי דרמטי הבעיה, כי אם בטיפול אותו הוא קיבל על ידי במאים בינוניים בעשורים האחרונים, וכי בידיים של יוצרת מקורית עם חוש להדרכת שחקנים ולמקצב של התפתחויות רגשיות, ניתן לעשות אתו מטעמים.
>>> "כלת הים" הוכיח שיש מה לעשות ביפו גם בלי "עג'מי"
חתרנות שקטה
"ארץ בראשית" היה עוד אחת מההפתעות הגדולות של השנה. מסתבר שבזמן שבמאים באו והלכו, ומהפכות קולנועיות קרו ונשכחו, היה אדם אחד בארץ, משה אלפרט שמו, שלא הפסיק לעבוד על סרט הטבע המונומנטלי שלו, אותו הוא צילם כ-18 שנה. בכוחות עצמו, מבלי להיעזר בצוות הפקה מרובה משתתפים, יצר אלפרט סרט שמתחרה בגאווה עם סרטי טבע מחו"ל, ומוקדש כולו לטבע הארצישראלי.
>>> המבקר המצויר התלהב מ"ארץ בראשית"
הפינאלה של השנה היתה בשני הלהיטים הגדולים - "זוהי סדום" ו"פעם הייתי", סרטים שהשוני ביניהם אמבלמטי לשנה כולה. האחד, מערכון רחב יריעה ואקסטנציה של תוכנית טלוויזיה פופלארית. השני, רטרוספקטיבה אישית של במאי וותיק ומצליח, שמשלבת קומדיה ודרמה עם עיסוק בטראומות לאומיות. אבל, מצד שני, מי גונב את ההצגה ב "כך הייתי" הוא אחד הקומיקאים האהובים בארץ, בעוד גם ב "זוהי סדום" ניתן למצוא גם סטירה תקפה ורלוונטית עם השלכות על המציאות העכשווית, כך שלמרות השוני יש גם נקודות דמיון.
>>> דני סגל על חשיבותו של "זוהי סדום" בקומדיה הישראלית
>>> "פעם הייתי" יחזיר אתכם לחיפה של הסיקסטיז
מה שנותר לקוות זה כי השנה הקרובה תוכיח את עצמה כיורשת ראויה, וכי הקולנוע הישראלי ימשיך להתפרש על עוד ועוד תחומים. כבר עכשיו ברור כי סרטי אימה יהיה ז'אנר עם נוכחות גבוהה על המסכים בשנה הקרובה, וכבר בסוכות נחזה בבכורות של "כלבת" ו"Another World", שני הסנוניות הראשונות של ז'אנר ה"היברו-הורור" הקורם עור וגידים. אhלו עוד הפתעות השנה הקרובה צופנת בחובה? מחזות זמר? מערבונים? אולי המשכונים לסרטים שראינו השנה? והאם גם הפעם נגיע להתמודדות על האוסקר?